הכותרת זעקה שזהו היום האחרון לקנייה האחרונה
בערוץ הקניות האחרון שנסגר ביום האחרון.
"חייבים לקנות משהו," אמרתי למיטל.
"אני לא צריכה כלום," היא אמרה,
"אולי אתה צריך?"
"לא, גם אני לא צריך.
אבל חייבים לקנות משהו, גם אם לא צריכים."
"אתה צודק," היא נאנחה,
"מה נקנה?"
"אפשר לקנות גבינה לבנה.
זה זול וסמלי, ולא מזיק בשום צורה.
לא לכיס, לא לגאווה, ולא לבטן."
"טוב," היא אמרה,
"תקנה גבינה לבנה, מה כבר יכול להיות."

וכך מצאתי את עצמי הולך למכולת
ביום האחרון לקנייה האחרונה בערוץ הקניות האחרון
שנסגר ביום האחרון.
"מה אדוני רוצה לקנות?" שאל המוכר.
"גבינה לבנה." עניתי.
"מאיזה סוג?" הוא שאל.
"הסוג הרגיל והנפוץ." אמרתי לו.
"אם כך אדוני מוזמן למקרר הגבינות,
שם מונחות גבינות, גם לבנה,
והוא יכול לקחת לו גבינה לבנה, לשלם ולקנות."
"תודה רבה." אמרתי למוכר.
הלכתי לי בזהירות לעבר מקרר הגבינות,
וסקרתי את הגבינות,
אך לא התפתיתי לסוגים השונים.
קניתי בדיוק את מה שבאתי לקנות -
גבינה לבנה.
"זו הגבינה הלבנה שלי."אמרתי למוכר.
"בחירה מצוינת." אמר המוכר
וארז לי את הגבינה. שילמתי וחזרתי לביתי.

"מה קנית?" שאלה אותי מיטל בצהלה.
"גבינה לבנה." עניתי.
"יופי, עכשיו משטרת הצרכנות לא תוכל לנגוע בנו," היא אמרה.
הנחתי את הגבינה הלבנה במקרר וחשבתי מה לעשות איתה.
"מה את חושבת שאני צריך לעשות עם הגבינה הלבנה?"
שאלתי את חברתי מיטל.
"אתה יכול להסתכל בה," היא אמרה,
"או למשש אותה, או להריח אותה, או לטעום אותה."
מאוד התפלאתי. "למה שאני ארצה לטעום אותה?"
"לא יודעת." היא ענתה במשיכת כתפיים,
וכך נשארה הגבינה הלבנה במקרר ללא שום תגובה מצדנו.

לאחר יומיים, בשתיים בלילה, נשמעו דפיקות קולניות בדלת.
"מי שם?" שאלתי אחוז חרדה.
"משטרת הצרכנות." הם ענו.
פתחתי להם את הדלת.
"כן," אמרתי, "מה הבעיה?"
"האם אדוני או מישהו או מישהי מיושבי הבית
קנה משהו ביום האחרון לקנייה האחרונה
בערוץ הקניות האחרון שנסגר לפני יומיים?"
"כן, בוודאי," "עניתי, "קניתי גבינה לבנה."
"לא מכונית?" "לא."
"לא מכשירי חשמל או טכנולוגיה?" "לא."
"לא בגדים?" "לא."
"לא רהיטים או מצעים?" "לא."
"אז רק גבינה לבנה." "כן."
הם נכנסו אל הבית ללא הזמנה
וביקשו לראות את הגבינה הלבנה.
פתחתי את המקרר והצגתי לפניהם את הגבינה.
"זו גבינה לבנה רגילה לגמרי.
כמה היא עלתה לך?" הם שאלו.
"מחיר רגיל." עניתי.
ראש הצוות הביט עליי במבט מלא תוכחה -
"זו קנייה עלובה ביותר, אדוני."
לא היה לי מה להגיד.
"אנחנו נאלצים לעצור אותך על סירובך להיות צרכן."
אמר ראש הצוות, ואנשי האגף אזקו אותי.
"אני מצטער מאוד, מיטל,"
אמרתי בדמעות למיטל הדומעת,
והם גררו אותי החוצה אל הניידת.

זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אור יום,
או כוכבים.