[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
פריצוֹת בשכונה

כשהמתקין קרא להרצל "בָּלָבָּיִת" ואמר שזהו, הוא סיים, הרצל
היה המאושר  באדם כי ידע שמעכשיו לא תהיה לו עוד סיבה לדאוג.
המתקין אסף את כלי העבודה שלו מהרצפה ושאל איך משלמים לו. הרצל
שם לב שהמתקין מדגיש את המילה "מזומן" ואילו את המילה
"חשבונית" הוא מבטא בלעג, כמו רוצה לשדר באופן סמוי את
העדפותיו. אז הרצל שילם, נפרד מהמתקין ב"תודה חביבי" וליטף
בעיניו את דלת הפלדה החדשה שלהם.
"זהו, הוא הלך?" הגיחה אשתו בחשש מחדר השינה כשהיא לבושה בחלוק
הבית  המהוה  שלה.
"כן", אמר הרצל בגאווה, "תראי איזה חוזק. עכשיו הדירה כמו
כספת. אף אחד לא יוכל לפרוץ אלינו".
האישה הביטה בהרצל במבט ששידר הקלה והערצה כאילו שהרצל עצמו
הוא שהתקין את הדלת. היא אמנם התעוררה כשהרצל קם מהמיטה בשש
וחצי אבל לא העיזה לצאת מן החדר עד שנדמו רעשי ההתקנה. היא
לקחה עוד כמה דקות בטחון ורק אז יצאה לראות את הדלת החדשה. את
ההתמודדות עם המתקינים נהגה להשאיר להרצל. גם הוא העדיף לקום
מוקדם ולהגיע לעבודה באיחור כדי לא להשאיר את אשתו לבד עם
המתקין. הרי יש לה את החרדות האלה שלה. אז הרצל ישב בשקט במטבח
עם הקפה שחור שלו וקיווה שהמתקין לא יאחר.
המתקין דווקא דייק. בשבע בדיוק הוא צלצל בפעמון וכמה דקות אחר
כך, כל הבית הזדעזע כשמקדחו של המתקין התאמץ לחדור את משקוף
הבטון. הרצל לא יכול היה להימלט מן ההשוואה בין שאגת המקדח
לבין הקדיחות של אשתו המתריעה בפניו בכל יום מחדש שגם הלילה
הייתה פריצה בשכונה וש"זהו, עכשיו אנחנו הבאים בתור".
למען האמת, ההשערה של האישה הייתה מבוססת ביותר. הרי הדירות
שמעל והדירות שמתחת ובבתים שבצדדים, בכולם כבר היו פריצות. כמו
במטווח, כך סימנו הפורצים מקבץ מושלם של פריצות סביב דירתם של
הרצל ואשתו. ממש כאילו והשאירו פתק על הדלת "אל דאגה, בקרוב
נבקר גם אצלכם".  מכת הפריצות התגברה עד כדי כך שאפילו העיתון
המקומי התייחס אליה בכותרתו הראשית. "הנה תראה" פרסה האישה מול
פניו של הרצל את העיתון ובו תמונת הפורץ שנקלטה במצלמת אבטחה.
דמות הפורץ, עטוית כובע צמר כהה עם פונפון גדול, הפכה לסיוט של
השכונה בכלל ושל האישה בפרט.
בכל יום מחדש התחננה האישה בפני הרצל שיחליפו את דלת העץ
הפשוטה שלהם בדלת משוריינת. הרצל נקט בגישה של "מה כבר יש
לגנוב אצלנו" אבל אשתו רעדה מפחד. עצם המחשבה שגבר זר יטייל
בדירתם באמצע הלילה בעודם ישנים, שיגעה אותה. כשהעלתה בפני
הרצל את החשש שהפורץ יאנוס אותה, הוא התאמץ שלא לפרוץ בצחוק.
"הרי יש בבתים שנפרצו צעירות ממך והפורץ לא נגע בהן לרעה, אז
למה שדווקא את אשתו של הרצל הוא יאנוס?". הרצל קיווה שאם ידבר
על עצמו בגוף שלישי אשתו תבין את האבסורד שבדבר אבל היא לא
נרגעה.
אל תטעו בהרצל. הוא לא קמצן. בכלל לא. על דברים חשובים באמת לא
יחסוך. והסיפור הזה של הדלת ממש לא נראה לו חשוב. אז יפרצו
אליו הביתה וייקחו כמה סמרטוטים שממילא צריך היה כבר מזמן
לזרוק. "שיהיה לשודדים האלה לבריאות" אמר לאשתו החרדה והצביע
בזלזול על שתי תמונות הגובלן המאובקות התלויות מעל הטלוויזיה
הישנה ועל חנוכיית האלומיניום הכעורה שקיבל פעם כשי לחג
מהעבודה.
באחד הימים עלתה האישה באקראי על טיעון מנצח שפורר את חומת
ההתנגדות של הרצל. "ומה אם צחי יקום באמצע הלילה לשירותים
ויתקל בפורץ?".
"השם ישמור" נחרד הרצל ומיהר להזמין את הדלת. צחי זה היה מחמל
נפשו ובבת עינו של הרצל. לא זו בלבד שהיה בן יחיד (אחרי שתי
בנות), ושבזכותו יעבור שם המשפחה של הרצל לדור הבא, אלא שגם
שירת בצה"ל, פרט חשוב שאביו לא זכה להגשים. כך בזכותו של צחי,
זכתה הדירה בדלת החדשה.
צחי נימנה על בני המעמד המיוחס הקרוי "בחור אחרי צבא". כאחרים
בגילו, הוא נהנה מחירות מוחלטת כפיצוי על שנות השירות הצבאי
הקשה. הוריו הניחו לו לנפשו כדי שיחליט בנחת מה רצונו לעשות.
וצחי בחר להתמקד בענף השינה. לא חלילה שמכר מיטות, מזרונים או
מצעים לפרנסתו אלא שישן כמו דב באמצע החורף. השרב שהיכה מעבר
לתריס המוגף בחדרו לא הפריע לו להחזיר לעצמו שעות שינה. ימים
שלימים נחר במיטתו והיה מתעורר רק כדי לאכול משהו ממיני
המזונות שהונחו על מגש לידו. אחת ליום היה מי מהוריו נכנס על
קצות האצבעות, מניח את צלחת המזון הטרי על המגש ומפנה את זו
הישנה. שירותו הצבאי של צחי באפסנאות צריפין היה כנראה מתיש
במיוחד מאחר ושום רעש, כולל ממקדחו האימתני של המתקין, לא
הפריע לו להמשיך לישון בנחת עד בלי די.
כך, בעוד צחי ישן כרגיל במיטתו, יצא הרצל מבעד לדלת הפלדה
החדשה בדרך ליום עבודה נוסף. בסופו של אותו היום קדמה האישה את
פניו על מפתן אותה הדלת. לראשונה מזה זמן רב היא חייכה אליו.
הדלת החדשה נסכה בה בטחון. היא הייתה שלווה ורגועה ואפילו
הפתיעה את הרצל בעוגה טרייה שאפתה לכבודו.
לעת ערב, כשסיימה האישה להכין את סלט הירקות הקצוץ דק שהרצל
אהב, היא ביקשה ממנו להביא את צלחת האוכל של צחי. הרצל נכנס
בשקט לחדר האפלולי. הוא המתין זמן קצר ליד הדלת עד שעיניו
התרגלו לחושך. עכשיו כשיכול היה לזהות דברים, התקדם דומם לעבר
מיטת בנו האהוב. כמו תמיד הוא נרגע כששמע את נשימותיו הקצובות.
הרצל לקח את הצלחת והתקדם בשקט מוחלט לכיוון היציאה.  רגע אחד
לפני שיצא מהחדר הוא קפא על מקומו. לתודעתו חדרה ההכרה שמשהו
במיטה לא היה רגיל. תחילה חשב להתעלם מכך פן יעיר את צחי
משנתו, אבל הסקרנות גברה על הכול.
הרצל הסתובב לאחור ופסע דומם לכיוון המיטה. שם באפלת החדר הוא
ראה את בנו האהוב ישן שנת ישרים כשלצדו במיטה מונח כובע צמר
כהה עם פונפון גדול.
                                             



צחי היה בעיצומו של חלום כשהרגיש פתאום מין תחושה מוזרה שכזו.
הוא ניסה להתעלם ולהמשיך בחלום. זה היה חלום בצבע זית. הוא
יושב ליד השולחן שלו באפסנאות שבצריפין. מולו מדפי ברזל אפורים
המגיעים עד לגובה תקרת האולם ועליהם מקופלים מדי א' בצבע זית.
המון מדים. אלפים. והיה שם את הריח הכבד הזה שתמיד יש
באפסנאויות. והמדפים היטלטלו כמו ברעידת אדמה ועוד רגע הם
ייפלו והוא ייקבר תחת הר של מדים. והוא רוצה לברוח אבל לא יכול
כי משהו תופס אותו ומטלטל אותו בחוזקה.
עוד טלטול ועוד אחד והנה החלום הולך ומיטשטש וההכרה העירנית
משתלטת על מוחו של צחי. הוא ניסה להיאבק בה בכך שהשאיר את
עיניו סגורות, מקווה לשוב ולצלול בחלום, אבל זהו. הוא ער
לחלוטין.
צחי פקח את עיניו. חושך מוחלט. איפה אני הוא שאל את עצמו ובתוך
חלקיק שניה זיהה את שמיכתו הקלה, את הכרית הנוחה ואפילו מישש
באצבעותיו את המזרון ומסגרת העץ של המיטה. הוא זיהה את מקום
הימצאו. אני בחדר שלי, חלפה במוחו תשדורת מרגיעה.
מיד אחר כך זיהה צחי שהוא לא לבד בחדר החשוך. והדמות הנוספת
שנמצאת שם היא זו שטלטלה והעירה אותו מהשינה. עכשיו הוא יכול
היה לשמוע את קולו של אביו שואל: "מה זה צריך להיות?".
אור קלוש חדר מהרחוב לחדר דרך חרכי התריס הסגורים. די היה
ברמזי תאורה דלים אללו כדי שצחי יצליח לראות את אביו העומד ליד
מיטתו אוחז בחפץ כלשהו. האבא חזר שנית על שאלתו בטון חמור שצחי
לא שמע ממנו מעולם לפני כן. צחי לא הבין מה אביו רוצה ממנו.
האבא קירב את החפץ לפניו של צחי ושאל בשלישית בלחישה רועמת.
עכשיו צחי זיהה את החפץ. אביו החזיק בכובע הצמר ששימש את צחי
בפריצותיו בשכונה.
צחי היה בחור תכליתי. כל הפילוסופיות האשכנזיות האלה של מה היה
קודם ומה יהיה אחר כך לא עניינו אותו. הוא התמקד רק במה שקורה
כאן ועכשיו. לכן הוא לא שאל את עצמו איך הגיע כובע הצמר לידי
אביו. היה ברור לו שסודו נחשף ושהוא חייב לעשות משהו. צחי העיף
את השמיכה מעליו ובבת אחת זינק מהמיטה ויצא מן החדר. הוא רץ
לכיוון הדלת, פתח אותה ובעודו מדלג במורד המדרגות הצליח להגניב
מבט אל מעבר לכתפו וראה את אביו רודף אחריו. צחי יצא בריצה
מהבניין והמשיך לרוץ ברחוב שבשעת ערב זו התנועה בו הייתה
דלילה. צחי פנה בריצה לנורדאו וכשחתך לוויצמן התחיל להרגיש איך
רגליו הופכות לכבדות וריצתו מואטת. הוא העיף מבט מהיר לאחור
וראה את אביו בתחילת הרחוב נע במשהו שבין ריצה קלה להליכה
מהירה. צחי יכול היה לשמוע את אביו קורא לו לעצור אבל הוא
המשיך. הוא רק רצה להיעלם. המרחק ביניהם הלך והתרחב וצחי החליט
לרוץ לכיוון הדיונות. הוא העריך שלשם אביו לא יצליח להגיע. צחי
חצה בריצה את פסי הרכבת, טיפס על הדיונה הקרובה ונעמד מתנשף
בראשה. הוא העריך שאם יעצור לנוח דקה, הוא יאגור די כוחות כדי
להמשיך ולרוץ בדיונות עד לים. על מה יעשה בים הוא יחשוב כשיגיע
לחוף. העיקר עכשיו זה לנתק מגע מאביו.
צחי ראה את אביו מתקרב לפסי הרכבת כשהוא מתנדנד כשיכור. הוא לא
נע בקו ישר אלא זז פעם לימין ופעם לשמאל. פיו היה פתוח לרווחה
ככונס אוויר והוא נראה כמי שנלחם על כל צעד נוסף.
רגע לפני שצחי הסתובב במטרה לרדת בריצה מהדיונה ולהמשיך לים,
הוא ראה את אביו מניח רגל על הפסים ומועף קדימה בידי שובל
סילון ארוך. האב נחבט בקרון הראשון, נדרס, נרמס ונקצץ בידי
עשרות הקרונות שחלפו ביעף.  נהג הקטר שהיה החוליה האחרונה
ברכבת הארוכה, לא יכול היה לדעת על האסון שהתרחש בראש הטור.
צחי נשאר עומד בראש הדיונה. כעבור כמה דקות התאושש מן ההלם
שהיה נתון בו. בניגוד גמור לאופיו הוא ניתח את מכלול הנתונים.
בסופו של הניתוח הוא ירד באיטיות מן הדיונה ועשה דרכו בחזרה
הביתה.
                                                           



בשבועיים שחלפו מאז הייתה רינה נתונה בבלבול מוחלט. הספק בער
בתוכה. דבר אחד לא היה מוטל בספק. בעלה לא חזר הביתה. שבועיים
עברו מאז אותו ערב שבו הוא וצחי יצאו מהבית בריצה. היא הייתה
עסוקה בעריכת השולחן לארוחת הערב ומאז נפלו עליה השמים.
לא, היא לא יודעת מי משניהם יצא ראשון כי הייתה במטבח. גם
חוקרי המשטרה הקשו עליה בדיוק בנקודה הזו וזה בדיוק מה שאמרה
גם להם. כן, היא יודעת שצחי אמר שניסה לתפוס את אביו אחרי שראה
אותו מחזיק בכובע הצמר כמו זה של הפורץ, אבל מה באמת היה שם
היא לא ראתה.
צחי חיבק אותה חזק וסיפר לה בבכי איך ראה את האבא נדרס על פסי
הרכבת. אבל היא מה היא כבר מבינה. הרי מי היא בסך הכול. רינה
שיודעת לבשל, ולעשות כביסה ולנקות. היא לא איזה חוקרת מדופלמת.
היא רק רוצה לדעת מה קורה. אם הוא מת, שתהיה הלוויה. אם הוא לא
מת, היא רוצה לדעת למה לא חזר הביתה. זה הכול.
שבועיים עברו ולוייה לא הייתה ושבעה עליו עוד לא ישבו. הרי כל
מה שנשאר זה רק כמה חתיכות שנשלחו לבדיקת מעבדה. ועד שהזיהוי
לא נגמר, לא קוברים.
אז נכון, בשבועיים האלה אחותה האחת באה מבית שאן והשנייה באה
מירוחם. והן יושבות יחד איתה, ובוכות ומחבקות ומנסות להכניס לה
לפה קצת מהאוכל שהביאו, אך בעיקר הן מנגבות לה את הדמעות
שזולגות על לחייה ללא הפסק.
ובאו עוד אנשים מהעבודה שלו וישבו בשקט על הספה שבסלון והיו גם
לחשושים והיא שמעה קרעי דברים אבל מי יודע מה נכון מכל מה
שאומרים. והיו אנשים שסיפרו על עיתונאים שעומדים ברחוב לפני
הבניין ושואלים שאלות. מישהו אפילו הביא גיליון מהעיתון המקומי
והיא ראתה בעמוד הראשון תמונה ישנה של בעלה וכותרת המציינת
שהרכבת דרסה את הפורץ. איזו בושה. איזה עונש.
היא עצמה לא  מאמינה שבעלה היה זה שפרץ בחודשים האחרונים לכל
הבתים בשכונה. זה ממש לא מתאים לאופי שלו. הרי מי כמוה יודע
איזה איש טוב הוא היה. והם גם לא היו באיזו מצוקה נוראית
שמצדיקה לפרוץ לבתים של אחרים. זה לא שבחודשים האחרונים פתאום
נפל עליהם איזה סכום של כסף ואפילו את הדלת החדשה יכלו לממן
מתוך האוברדראפט שלהם. וחוץ מזה, היא אמרה לסובבים אותה: "תראו
לי פורץ שמתקין דלת משוריינת על הבית שלו". מצד שני, מאז
הדריסה נפסקו לחלוטין הפריצות בשכונה. אז אולי בכל זאת זה היה
הוא?
פתאום הסלולארי של רינה מצלצל. היא מזנקת לעברו כאילו והיה
גלגל הצלה. "זה המשטרה" היא לוחשת לאחת מאחיותיה שממהרת לצעוק
לחלל הסלון "תהיו כולם רגע בשקט". "הלוואי, הלוואי שיהיה כבר
זיהוי" רינה מתפללת בליבה מתוך תקווה שסוף סוף הסיוט הזה
יסתיים.
את ההסברים של השוטר על "ספק" ו"סגירת התיק" רינה לא הבינה אבל
כשהשוטר אמר שיש זיהוי ודאי, רינה הרגישה סוג של הקלה.
                                                           
     



השמיים היו מעוננים אבל אף טיפת גשם לא ירדה. זו לא עונת
הגשמים אבל במזג אוויר משוגע שכזה כבר אי אפשר לדעת כלום.
בבית הקברות העירוני עמדו כמה אנשים מול הקבר הפתוח של הרצל.
בני משפחה וכמה חברים מהעבודה שלו. "בנסיבות אחרות היו מגיעים
להלוויה שלו פי עשר אנשים" חשבה רינה בליבה. שתי אחיותיה תמכו
בה ומעת לעת קרבו בקבוק מים לשפתיה.
משב רוח  פתאומי הטיל גרגרי חול מערימת העפר על האנשים שסביב
הקבר.
אף עין לא נותרה יבשה לאור המחווה המרגשת של הבן. במקום כיפה,
הוא חבש על ראשו את כובע הצמר שהיה ברשותו של הרצל בעת שנדרס.
לאור הנסיבות, לא נישאו הספדים ולא הונחו פרחים על הקבר. ככה
זה בלוויות של פושעים קטנים.
כמובן שאיש מהשכנים לא נכח בהלוויה. גם לשבעה הם לא באו.
חודש אחר כך, עזבו רינה והבן את השכונה ועברו לעיר אחרת.
בהמלצתה של אחת האחיות, שינו רינה ובנה את שם משפחתם כדי
שהפרשה לא תפריע להמשך חייהם.  








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי הרבה סינים
יש בסין.




האנציקלופדיה
בליטניקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/18 12:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה