היום כבר אי אפשר להפתיע. אתה יכול להתאמץ מאוד, לחפש בנבכי
המח את הרעיון המקורי ביותר - וכל מה שתדוג בים המחשבות שלך,
יתברר כמשומש. אחרי שאתה שב ומחפש ולא ממש מצליח, אתה מצלצל
אליה. מעצבן אותך שהיא מצליחה תמיד להפתיע. כל כך היית רוצה
להיות תא אפור בתוך המח שלה. אבל זו אחת הסיבות שאתה אוהב
ושונא אותה גם יחד.
מה עם איזה כלי נגינה, היא מציעה לך ואתה לא מבין איך לא חשבת
על הדבר הכי טבעי והכי מתבקש. אתה מרים מהרצפה את רצועת הגומי
האדומה שלה, הולך למראה הגדולה שבחדר השינה, כורך אותה סביב
הצוואר ועושה לעצמך פרצוף של מת. עם יד שמאל אתה מושך אותה
כלפי מעלה, מטה את הראש ימינה, קורץ לעצמך עם עין שמאל ומשרבב
את הלשון החוצה. זו בדיוק רמת הגיחוך שאתה חש כלפי עצמך. איך
לא חשבת על כלי נגינה, איך?
ולמה היא כל הזמן משאירה חפצים על הרצפה. אף פעם לא שמה במקום.
אין פינה בכל הבית שאין עליה כלום. יש ממנה תזכורת בכל מקום.
צמידים, אביזרי פילאטיס, חזיות, ספרים, מטבעות, משקפיים. על
הרצפה ועל כל משטח ישר. כל כך הרבה רעש בעיניים שאתה יכול
להשתגע.
אתה מקפל את רצועת הגומי ושם במדף העליון בארון, ליד המשקולות
והכדור הסגול.
שורק לעצמך את הילד בן שלושים, אוסף את כל הבגדים והאביזרים
המפוזרים, שם בשקית ומניח על הכרית שלה. משועשע, אתה מחליט
להניח על השקית חבילת שוקולד מריר עם קליפות תפוז, כמו שהיא
אוהבת. המראה מוצא חן בעיניך.
אתה יודע שהיא אוהבת את הכרית הזו. בורדו הוא אחד הצבעים
האהובים עליה, והכוכבים הקטנים  שעליה מעניקים לה הוד של
מלכות. קניתם אותה יחד בחוצות היוצר בקיץ 2000. התארחתם אצל
אסתי במושבה הגרמנית ואכלתם אצלה את החלומי הכי טובה שטעמתם.
אמרת לה שלא לעניין ללקק את האצבעות. שזה לגמרי לא מנומס. היא
חייכה חיוך ממזרי, הסתכלה עליך ומבלי להסיר את המבט, ליקקה
בהפגנתיות וברעש גדול כל אצבע ואצבע ואז לקחה גם את היד
השמאלית שלך וטיפלה בכל אצבע ביסודיות. רצית להרוג אותה בו
במקום וגם לזיין לה את הצורה, ככה שהיא תאנק ותתחנן לקבל ממך
עוד. אתה תהיה האדון והיא השפחה וככה תעניש אותה על כל התנהגות
לא נאותה. כמה שנאת אותה אז.
עבורה, תמיד היית ספר פתוח ולמזלך, היא מעולם לא לקחה אותך
ברצינות. בסוף אותה שנה, תהיתם אם באמת סוף העולם יגיע בחצות
של השלושים ואחד בדצמבר. הוא לא. ישבתם ודיברתם שבע שעות רצוף
מבלי להתעייף. מעולם לא היתה לך כזו אינטימיות. גם לה.
התחייבתם, כמו בכל שנה, להיות יחד באש ובמיים ולנצח כל מהמורה.
כבר עשרים ושבע שנים שאתם מנצחים.
אתה מחליט לקפוץ לחנות של יעקב באלנבי. איך לא חשבת בעצמך,
איך. אפשר למצוא אצלו מציאות שאפילו לא מופיעות בחלומות. הוא
מחזיק ומתקן כלי נגינה עתיקים מכל רחבי העולם. מה היית עושה
בלעדיה, אתה לא יודע. והקלילות הזו בה היא שולפת את הרעיונות
והפתרונות שלה.
יעקב ממש מבסוט לראות אותך. שנים לא היית אצלו. ספר הישר,
כאילו לא זז ממקומו. עומד בויטרינה, מאחורי העוד, מודיע לכולם
שיש אמת אחת. שאלוהים הנחיל לבני ישראל את ארץ כנען.
אחרי שאתם שותים קפה, אתה מזכיר לו את חני, ככה אתם קוראים
ליוחנן, ומשתף אותו שהוא יחגוג ששים ביום ששי הקרוב. יעקב
מתרגש איתך ואתם מעלים זכרונות מהתקופה בה הייתם מנגנים יחד.
בשש וחצי הוא סוגר את החנות ללקוחות ואתם עוברים לערק זחלאווי
אמיתי, יש לו אפילו קרח בפריזר והזכרונות מציפים את שניכם. אתם
שרים יחד דקלון והברירה הטבעית. עוברים בין עוד לדרבוקה,
לג'מבה, בין סיטאר לטאבלה ולתוף מסגרת וכמו לא חלפו שלושים
שנה, אתם זוכרים את כל הרצף ואת כל המילים. מרימים כוסית לחיי
אלתרמן ומחמיאים לו שוב על חנה'לה התבלבלה.
בשמונה ורבע היא מצלצלת ואתה לא מבין איך שמונה ורבע. הרי רק
הגעת בחמש. יעקב מסתכל עליך והעיניים שלו נוצצות מאהבה ומערק.
אתה מוסר לה דרישת שלום מיעקב והיא מחזירה לו ושואלת אותך אם
תרצה לבטל את הפגישה בעשר בויתקין. אחת אפס לטובתה. שכחת שקבעת
עם ירון. אם הדברים היו הפוכים, היית שופך עליה קיתונות של
האשמות וביקורת. אחת הסיבות שאתה אוהב אותה. המאה שמונים הזו
שבינכם.
מצאת, היא שואלת ולרגע לא הבנת על מה היא מדברת ואז אתה מתפכח
ואומר לה שאתם מנגנים וכמעט שכחת שהגעת לפה בשביל זה ושאין
כמוה ושתחכה לך ערה.
היא שולחת לך נשיקות בדרכה למקלחת ואתה מסתכל על הכוכבים
שבעיניים של יעקב, לא מבין איך יכולת להתרחק מהניצוצות האלו
זמן רב כל כך.
אתה יודע משהו, אתה אומר לו. אתה נמצא איתנו כל יום וכל לילה.
אנחנו נרדמים ומתעוררים איתך. העיניים הנוצצות שלך, נמצאות על
הכרית של אריאלה ועכשיו אני מבין שהכוכבים הם העיניים שלך.
אני מבין שהזחלאווי עשה עליך עבודה טובה, עונה לו יעקב וצוחק
והנצנוצים מתפזרים לכל עבר.
אני לא יוצא מכאן בלי מתנה לחני, אתה אומר ליעקב. אני חייב
למצוא לו משהו טוב. יעקב לוקח שאיפה ארוכה. רואים שהוא חושב
ואז הוא מהנהן בראש ומוודא שאתה מדבר על תוף ואתה מאשר.
תעצום עיניים, אומר לך יעקב והוא קם לירכתי החנות. אתה עוצם
עיניים ויש בך סחרור עדין ונעים ואניסי. אני רוצה שתרגיש אותה
ותקשיב לה טוב לפני שתפקח עיניים. אתה מהנהן ומתמלא סקרנות. זו
דרבוקה. יש לה גוף של דרבוקה. לא של אף כלי אחר. אתה מלטף
אותה, מניח על הירכיים בהסבה לימין ומתחיל לתופף. היא מתוחה
בדיוק במידה. יש לה צליל הרמוני ונקי. אתה עובר ממקצב למקצב,
לא מרגיש שיש לך גוף. כולך נשמה. אתה אחד עם העולם, עם היקום.
אתה שר לחני את מזמור אבינו מלכנו ויעקב מצטרף. אתם מחליפים את
אבינו בחני ושרים על חני מלכנו. שניכם לא בעולם הזה. ברור לך
שאתה נוגע באושר בשתי ידיים. אם היו לאושר אצבעות, היית מלקק
אותן אחת אחת ביסודיות. אחרי חמישה מחזורי שירה כאלה, אתה פוקח
עיניים ומתבונן ביעקב. בא לך לבכות על כל השנים שלא היית פה.
יעקב מחזיר לך הנהון של הבנה.
אתה מרים את הדרבוקה ומחבק אותה. מודה לה על הצלילים. אתה שם
לב שהכיסוי שלה הוא עור נחש בשחור לבן. אמיתי, אומר לך יעקב
ומצביע בראשו על הכיסוי. פיתון.
מכאן הנחשיות של הצלילים, מכאן ההיפנוט המבורך, אתה אומר לו
ויעקב צוחק, מצמיד את האצבע שלו לרקה ומסובב. אחלה זחלאווי הוא
אומר.
שניכם צוחקים ויעקב מסמן לך להתחיל להתארגן. כבר מאוחר והוא קם
מאוד מוקדם. אתה קולט פתאום שהתארכה לכם הדרך ואתה לא מצטער על
אף אלפית שניה. אתה מחבק את יעקב חיבוק ארוך וחש דימעה שזולגת
לך מעין ימין.  היא אוהבת את הדמעות שלך. אתה נזכר בה ומתמלא
חיוניות ואהבה. יעקב כבר הכניס את הדרבוקה לכיסוי שלה, אתה
משלם לו ומחכה שיתארגן עם המפתחות. אתם יוצאים יחד מהחנות.
יעקב מפעיל את האזעקה ונועל עם עוד שלושה מנעולים את "הלב
השמח". שכחתי איך זה לחיות בגן עדן, אתה אומר לו, למרות שאתה
יודע שזה ממש לא פשוט להחזיק עסק כזה. יעקב יודע שאתה יודע.
אתם קובעים להפגש במסיבת הששים של חני. יעקב נכנס לדודג'
המיתולוגית שלו ואתה קורא בלב את חמש הספרות שלה כשאתה נכנס
לברלינגו.
אתה יודע שהיא תחכה לך ערה ואתה רוצה לתת לה את הירח ולרדת על
הברכיים ולהתחנן שהיא תיקח אותך. כל הדרך אתה שר לה, עשי עמי
צדקה וחסד והושיעיני.