אלכס פקח את העיניים וראה מטושטש שהכל סביבו בצבע לבן. "יכול
להיות שאני בגן עדן?", שאל את עצמו, למרות שאת התשובה ידע
מראש, לא מגיע לו גן עדן.
"אולי משהו יכול לצבוט אותי, כדי שאבין אם אני חיי?", לא ראה
אף אחד על ידו.
עם עיניים סגורות ניסה להקשיב לרעשים מסביב. שמע שני סוגים של
צפצופים ורעש מכני עמום בקצב אחיד. "נשמה כמו נשימות של משהו",
חשב, הוא עוד פעם פקח את עיניו והפעם התמונה הייתה פחות
מטושטשת. הוא הבחין שמעליו תקרה עם גוף תאורה פלורסנט. כאשר
הביט שמאלה- ימינה ראה שסביבו הכל לבן. "אני חייב לקום" החליט,
ואז כאב חזק חתך את גופו. "תעזרו לי", צעק, "כואב לי!!!!".
פתאום הבין שלא שמע את הצעקות שלו, וזה אומר שאף אחת לא שמע
ולא יבואו לעזור לו. בינתיים הכאב החזק הפך לכאב מסוג אחר,
במקום אחר, יותר נסבל, אבל הוא הרגיש שכאב זה לא מתכוון לעזוב
אותו. משהו הפריע להזיז את הראש. "אני אזיז אצבעות, כך אדע שיש
לי גפיים" , החליט.
עוד פעם הכל מסביבו נראה מטושטש. הוא סגר את העיניים והחלט
לנסות להיזכר מה עשה לפני שמצא את עצמו בבית חולים. ברור שזה
בית חולים. עכשיו הוא כבר הריח ריחות של חומרי ניקוי, ספירט
ושתן. הבין שהוא לא יכול לזוז, לא יכול לצעוק וכאב לו כל הצד
השמאלי של הגוף. ואז הוא נרדם או התעלף כאילו התעייף ממחשבות.

מאחורי הדלת הסגורה של חדר אשפוז עמדו אישה וילדה כבת 11 עם
עיניים נפוחות מבכי.
השוטרים הסבירו לה שמסיבה לא ברורה הרכב של בעלה סטה למסלול
הנגדי וטנדר התנגש בו. היו צריכים לחתוך את שלד המכונית כדי
להוציא אותו. הוא איבד הרבה דם. הצד השמאלי של גופו מרוסק,
קיבל גם מכה בראש. לפי סיפורם של העדים ולפי שעון היד שלו
שנעצר מהמכה זה קרה בשעה רבע לשבע. הילדה פרצה בבכי, "הוא נסע
לקחת אותי מצופים."
הרופא בחלוק ירוק ניסה ליידע אותה בהרחבה איזה פעולות נעשו
בבעלה, ניתוחים, מנות דם, גבס, הנשמה. האישה הקשיבה למילות של
הרופא, אבל לא קלטה כלום. אחרי שהוא סיים, אמרה רק:
" ומה עכשיו? " אחרי כמה שניות של מחשבה הרופא אנה: "ניתן לגוף
שלו זמן להתאושש ואז נעשה בדיקות נוספות, בינתיים הוא צריך
להיות במנוחה. צריך סבלנות..."
היא התיישבה. הרופא מרגיש שאין לה שאלות והוא יכול להתפנות
לחולים אחרים שמחכים לו. "אני כאן, אם יהיו לך שאלות.." אמר
והיה לה הרושם שהוא בורח ממנה.
הילדה בוכייה מתיישבת על הרצפה ואמה ליטפה לה את הראש. "אולי
תתקשרי לאיזו חברה", היא הציעה. הילדה חייגה לעמית. לא הייתה
תשובה. אז היא פתחה את תיבת ה- SMS ים. מיד ההודעות האחרונות
הופיעו על המסך:
" אבא , אנחנו חוזרים בסביבות שבע לבית הספר + סמיילי"
" אל תדאגי, אהיה שם + סמיילי נשיקה."
" הי אבוש, חזרנו קודם, מחכה לך + סמיילי קורץ"
" חמודה , אני בדרך. "
האחרון נשלח ברבע לשבע.
אלכס שכב עם עיניים סגורות והרגיש שאנשים מסתובבים בחדר, אבל
לא שמע דיבורים. המשיך לשמוע את צפצופים של מוניטור, אבל הרעש
העמום נפסק. גם הכאבים השתנו, קיימים אבל לא כל כך חזקים. הוא
לא מסוגל לדבר עדיין. גם לא ידע כמה זמן הוא במצב זה, מתעורר
ונעלם.
יום אחד הוא הרגיש שמשהו מלטף לו את הפנים, כמעט לא נוגע. כאשר
פתח את העיניים ראה ילדה מסתכלת עליו ומחייכת. היא צעקה בשקט "
אמא, הוא התעורר...". מולו הופיעו פנים של אישה יפה שגם מחייכת
אליו. "הן דומות, רואים מיד שהן אם ובת" חשב.
"מי הן?", שאל את עצמו, והיה בטוח שלא מכיר אותן.