הכל נאגר בתוכי, אני מרגישה את זה עולה;
כמו סיר לחץ, מת להתפוצץ.
אני מרגישה שאני מתנדנדת על הקצה; וכל משב רוח, גם החלש ביותר,
עלול למוטט את החומה שבניתי סביב הנפש שלי- ולקבור אותי תחת
ההריסות.
יש לי מעמסה רגשית שאין עליה תעודת אחריות, חבילה כבדה שאף אחד
לא רוצה לסחוב;
אפילו אופרה ווינפרי נתנה לי מבט מיואש בזמן שדחפה לי שטר של
מאה דולר לתוך החזייה, אמרה לי ללכת לקנות לעצמי משהו נחמד.

נמאס לי להיעלם בכזו מיומנות מחיים של אחרים;
הכתף שלי הפסיקה להיות משענת לאנשים עצובים ברגע שהבנתי כי כל
דבר בו אני נוגעת, הופך לאבק כוכבים.
והכאב... הכאב היחידי שנתלה עליי ומסרב להרפות-
כל תזוזה מרגישה כאילו נקלעתי לתוך מעגל פוגו של מינימום מאה
איש, כאב המכה בכל רמ"ח איבריי.
אני מנשנשת כדורים של ׳איבופן׳ כאילו היו סוכריות בטעם כרמל,
ומשתדלת שלא להתלונן;
כבר מעל שנה שאני זוכה להתפרק בתוך זרועות השייכות לגבר, לו
הלב היפה בעולם; אם רק היית יודע כמה אני שונאת את עצמי על
הימים בהם אתה נאלץ לחבק כרית נוצות, כיוון שאני ערה כבר ארבעה
ימים ברציפות-
הלילות שלי לבנים, והריאות שחורות.
שואפת ונושפת; מכינה את עצמי לרגע בו תבחין שכתמי הזיעה שעל
המיטה מריחים יותר ויותר כמו מטבע חלוד.
אני מעדיפה שתכעס על שאני לא מוחצת אותך באהבה בשנייה שאתה
חוזר מהעבודה, מאשר שתראה איך ביליתי יום שלם באותה פוזיציה
מתחת לשמיכה; עיגולים שחורים במקום עיניים, לנצח אשאר קרחון
שלג אנמי כתוצאה משמחת חיים שלא נספגת לי בדם.

אני אוהבת כשאנחנו שוכבים מחובקים.
הבטן שלנו מקרקרת באותו הזמן, אז אתה מחליט לקנות לנו סושי
במאתיים שקלים-
איבדתי את התיאבון כבר בביס השני, חשבתי על המיטה בעלת הריח
המחליד- אבל אתה שוב נעלבת מהשתיקה שלי, וכיסית את האוזניים
כשנסיתי להסביר.
לימדתי את עצמי כל כך הרבה דברים במהלך החיים, אבל לא מצאתי
בויקיפדיה איך אוטמים חורים בלבבות מדממים,
עוד כמה ימי מחלה הלב שלי צריך?

כל הזרועות שעטפו אותי בעבר, וכל השמות המעורפלים; אפילו כתמי
הדם הדהויים, וניחוחות הבושם שהותרתי כחותם על הסדינים-
גם הם לא הצליחו להעלים את בור הריקנות שגורם לי להרגיש שאני
לא שייכת לאף אחד, ולאף מקום.
לפעמים נדמה לי שאנשים נכנסים לחיים שלי, רק כדי להזכיר לי שכל
דבר רע שקורה הוא באשמתי,
כאילו, שאם לא יזכירו- אני אשכח.
יש לי פתקיות נדבקות עם שמות האנשים שהדפתי ממני; לבבות
מצולקים שעוד אוחזים בקצהו השני של חבל שאני לא קשורה לו
יותר.
אני מצטערת שלפעמים אתה ישן באלכסון, זה רק עד שהפצעים שלי
בסופו של דבר יגלידו;
הלוואי היה אפשר למלא בעזרת מטאפורות את תחושת הריקנות.