בוקר כזה קר של יום שבת,
העולם עומד דומם
שום-דבר לא זז גם במוחות האנשים,
הם מרוסקים אל הסלעים

ואני יוצא לקנות לי סיגריות,
או "חמצן" כמו ש-מה שמו קורא לו
הוא מוטל בין שברי בקבוקי שתייה, המוכר,
ממלמל ספרדית מקסיקנית מתוך הסומבררו

תן לי את הנשימה שלך, אני אומר,
גם אם היא שתויה
תן אותה ואתן אותה שוב לקוראי הבמה,
הלו גם המחזיקים בכובע צריכים מישהו שיחזיק אותם

הוא מחייך, הוא שמע כל מילה,
ורוכב לאורך הדלפק אל מגירת הסיפורת הישנה
"יש פה סיפור מלפני עשרים שנה," הוא אומר,
"ממש ממתי שנפתחה הבמה.
הוא קצת בוסר וקצת שמרני וחוששני,
אבל הוא תמצית קטנה של האלף הקודם.
או ש-מה עליי להגיד המאה הקודמת?"

אני נוטל את הסיפור מידו ורץ ברחובות אל כיכר העיר -
"'שמעו נא אנשים, יש לי סיפור שלא עולה פרוטה,
בואו תקשיבו,
ואם אתם מאמינים - שיחקנו אותה!"

אנשים מתקרבים אל האיש הזה שהוא אני,
עומד על ארגז עץ וממלמל בספרדית
ראשו טובע בתוך הסומבררו ובתוך אדי האלכוהול,
הוא מחפש אוזן קשבת לסיפור ישן ממאה אחרת

"כן, אנחנו כאן אם אתה רוצה
'ספר את סיפורך ואנו נתבדר משנינותך"
"לא שלי סיפור זה," אני אומר, "אלא הסיפור של כולנו.
גם אני וגם אתה נושאים את אבני החושן."

וכך פתחתי את פי בקול תרועה,
ויצאה צפירה
סיפרתי את סיפורי,
ולעתים הוא נשמע כמו תפילה
סיפרתי את סיפורי,
ולעתים הוא נשמע כמו קינה
סיפרתי את סיפורי,
ולעתים הוא נשמע כתוכחה
סיפרתי את סיפורי,
ולעתים הוא נשמע כזעקה

"בואו, בואו, אנשים,
ותשמעו סיפור שלא עולה פרוטה
ואם אתם מאמינים -
שיחקנו אותה!"