מרימים משקולות שנופלות על כפות הרגליים,
והולכים צולעים ברחובות השטופים אורות נאון.
נשים טובות ונשים רעות ונשים רגילות מציצות מהחלונות.
גברים עם הרבה סיגריות, משקאות, גורמטים ושרשראות,
ריח בושם מסריח ומכוניות גדולות וחזקות מאוד.
ברחובות יש בורות, אבל הם לא מסוכנים.
כשהאספלט קורס מתחת לרגליים וחושף את שורשיו החוליים והאדמה.
הנשים הצעירות, וגם הגברים הצעירים, נראים מוכי הלם.
הנשים המבוגרות יותר מסגלות מבט ענייני ומבקר,
והגברים המבוגרים מסגלים גישה שהכול קטן עליהם.
אני בא ל-פה למות לרגע, כשבבית שלי משתוללת מלחמת רוחות.
אין ילדים ברחובות.
על פתחה של פלאפיה ושווארמיה תלוי שלט -
"הרעל המתוק של הגיהינום".
וכולם אוכלים שמן שרוף, כדורי חומוס, תרנגולות הודו וכבשים.
יש תולעים קטנות בתוך המנות.
כשאני חוזר - אני מלוכלך עד העצמות.
עושה מקלחת הכרחית ומרחם על עצמי.
אין כמו בבית, עם הגבינה הלבנה, המלפפונים, העגבניות והבצל,
והפלפל החריף הירוק.
מהערוצים בטלוויזיה אני יכול לבחור כל מה ש-בא לי.
אבל כל מה שאני עושה זה לשמוע את הגיטרה של ג'ימי הנדריקס בלי
סוף.
הוא ידע בדיוק איפה אנחנו נמצאים.