"מספר מאתיים ושמונה עשרה לעמדה מספר חמש" הדהד הרמקול בחדר
ההמתנה. עדיין לא היה לי ברור לגמרי איפה אני נמצא. הדבר
האחרון שזכרתי זה שנכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה.
הסתכלתי מסביבי, מנסה להבין את המכנה המשותף של כל מי שבחדר,
אבל כלום. איזו תובנה עמומה בכל זאת התחילה לחלחל אצלי
כשהרמקול חזר והדהד בקולו המוקלט של הקריין, אבל משהו בי ניסה
לדחות אותה. "מספר מאתיים ושמונה עשרה לעמדה מספר חמש", התעקש
הקול ברמקול. הבטתי במספר שהחזקתי ביד וקלטתי שזה המספר שלי.
קמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון עמדה מספר חמש. הכנפיים הלבנות של
הפקיד שמעבר לשולחן והבייגלה שהיה תלוי באוויר מעל לראשו הפילו
סופית את האסימון. התיישבתי מולו בכיסא.
עיניו הביטו במחשב שמולו. "אורן, בן ארבעים ושתיים, כן... אני
רואה, לא מעשן, נשוי, אבא לשלושה. מסורתי. אוקי, קח, תמלא את
הטופס הזה", הוא הגיש לי מספר דפים מהודקים ברישול.
"סליחה, אדוני, אני חושב שעשיתם טעות. לא יכול להיות שאני פה.
אני בדיוק נכנסתי... נו, אתה יודע, לשירותים. לא קרה לי כלום,
אני בריא, שלשום בדיוק חגגתי ארבעים ושתיים".
"תן לי לבדוק". עיניו של הפקיד רצו על הפרטים שעל המסך. "הנה -
דום לב!"
"מה דום לב??"
"דום לב, אתה קיבלת דום לב".
"דום לב? ככה? בשירותים, על האסלה עם המכנסיים למטה?? אתם לא
רציניים! ככה לקחתם אותי? אין לכם בושה?!"
"סליחה, אני לא מבין. כתוב לי פה שתמיד אמרת שאתה רוצה שזה
יהיה מהיר, בלי כאבים, יותר טוב מזה? לעזאזל אתכם", אמר בכעס,
"אף פעם אתם לא מרוצים. פעם אחת אני רוצה שיבוא מישהו ויגיד לי
ששיחקנו אותה וייתן איזו מילה טובה על העבודה, אבל אתם...
מלאים מירמור, רק טענות".
"מירמור? על מה אתה מדבר? עם המכנסיים למטה לקחתם אותי! זו
הדרך הכי טובה שיכולתם לבחור?! עשיתי צבא קרבי, עשרים שנה אני
עושה מילואים, הייתי בלבנון, בשטחים, יכולתם לקחת אותי כמו
גבר, ודווקא בשירותים בחרתם? חוץ מזה, מה נסגר אתכם? אני רק בן
ארבעים ושתיים!"
"מצטער, זו לא החלטה שלי, אלו החלטות שמקבלים בדיוני הנהלה, יש
שיקולים, אני בסך הכול פקיד במיון, אל תפיל את זה עלי. בבקשה
אדוני, תמלא את הטופס, יש עוד אנשים שממתינים".
"אז מה קורה עכשיו?" שאלתי, "עכשיו זה הקטע הזה של גן-עדן
גיהינום?"
"לא, זה לא עובד ככה, משבצים למחלקות. תמלא פרטים, נזין למחשב,
אתה תשובץ למחלקה המתאימה לך".
"תקשיב אחי", ניסיתי שוב, "באמת שזה לא הגיוני, ארבעים ושתיים!
אני איש טוב, מסורתי, הולך לבית הכנסת. שומר כשרות, בחיים לא
ערבבתי בשר חלב".
"די! אתה צוחק עלי...", פער את עיניו לעברי, "בחיים לא אכלת
שרימפס? צ'יזבורגר? משהו?"
"בחיים לא!", עניתי בגאווה.
"לא נכון... גבריאל!" הוא פונה לפקיד בעמדה הסמוכה, "אתה לא
מאמין! הבחור הזה פה בחיים לא אכל לא כשר, אתה קולט?!" שניהם
פרצו בצחוק. "אתה לא מבין מה פספסת... וואלק אם היית מגיע חצי
שעה קודם עוד הייתה במקרר חתיכת פיצה עם פפרוני מערב הפוקר
שעשינו אתמול עם החבר'ה במשרד, הייתי מביא לך לטעום, ממש לפני
חמש דקות זרקתי אותה. טוב, יאללה אדוני, תמלא את הטופס ובוא
נתקדם".
התחלתי לעיין בדפים. "מה זה פה? מה כתוב?"
הפקיד רכן לעבר הטופס. "רגישויות", הוא אומר לי.
"מה??"
"רגישויות, יש לך רגישויות שאנחנו צריכים לדעת עליהם? אתה רגיש
לבוטנים? לפול? יש לך צליאק? אי סבילות לקטוז?"
"מה זה משנה?"
"מה זאת אומרת 'מה זה משנה'?! אתה רוצה שאני אשבץ אותך במחלקה
הלא נכונה ועוד יומיים תחזור לפה שוב כי שכחת להגיד שאתה אלרגי
לסומסום והגישו לך טחינה בבופה?"
אני חושב, מנסה לשחזר את הגיליון הרפואי שלי. בזמנים רגילים
אני מדקלם אותו מתוך שינה, אבל הסיטואציה תפסה אותי קצת לא
מוכן. "כן, אני רגיש ליוד. אהה, וגם היה לי פעם סרטן".
"לא מעניין אותי אם היה לך פעם סרטן", אמר בחוסר סבלנות,
"לתשעים אחוז מהאנשים פה 'היה פעם סרטן', תכלס ככה אנחנו
מביאים לכאן את רוב האנשים".
כתבתי 'רגישות ליוד' והמשכתי לקרוא את הטופס. 'ציין שלושה שמות
של אנשים שנפטרו שהיית רוצה להיות משובץ איתם במחלקה'. "מה,
רציני?", התפלאתי, "אני יכול לבחור עם מי אני רוצה להיות?"
"אתה מסמן שלושה, אנחנו מתחייבים על שניים", ענה מבלי להרים
אלי את העיניים, כשהוא ממשיך להקליד במחשב.
אני חושב לעצמי ומסמן בטופס.
הפקיד מציץ לעבר הטופס שלי תוך כדי שאני כותב. "מה כתבת שם?"
"הרמב"ם".
"הרמב"ם??"
"כן, הרמב"ם", עניתי, "נראה לי גבר. פילוסוף, רופא, נראה לי
שיהיה לנו על מה לדבר".
"עזוב, הוא ב-ג' 3, זו מחלקה בעייתית, אנחנו כבר לא משבצים
לשם. מישהו בטעות שיבץ לא נכון והכניס לשם את ערפאת יחד עם
כהנא. הפקיד הזה כבר לא עובד פה, העיפו אותו כמו טיל. זה עוד
מהתקופה שלפני המחשוב, כשהשיבוץ עוד היה ידני. כל היום צעקות
שם במחלקה, משטרה, בלגנים. זו מחלקה לפני פירוק. לך על
הסטנדרטי - סבא שנפטר, זמרים שאתה אוהב ומתו, כאלה".
אני חושב קצת וממשיך למלא את הטופס. פתאום אני נזכר במשהו
מצחיק וחושב שאולי זה יעזור לי לשחרר מעט את האווירה. "אחי,
אתה יודע מה זה מזכיר לי? מכיר את הבדיחה על משה הלולן? שנפטר
והגיע ל..."
"מכיר, מכיר", קטע אותי, "כל בן אדם שלישי פה מספר לי את
הבדיחה הזו. משה הלולן שנפטר והגיע לשמיים ובגלל שהיה בן אדם
כל כך טוב החזירו אותו ללול שלו בתור תרנגולת. בלי רעיונות,
כן?! תחסוך ממני את הבקשה הזו, אף אחד לא חוזר למטה, לא בתור
תרנגולת ולא בתור גויאבה. תגיד, אתם לא מחדשים שם בדיחות? זה
הכי מצחיק שמצאת? אתה יודע מה באמת מצחיק?! הסטנדאפיסט ההוא,
התימני, שחר חסון, הוא מצחיק! אני קרוע עליו. כבר שנה אני
מתחנן לבוס שיביא אותו, אבל עם תימנים זה בעיה..."
"מה הבעיה עם תימנים?", שאלתי.
"סיפור... יש עניין כזה שמפצים אותם על הקטע עם התינוקות
החטופים. למשוך תימני זה וועדות, עניינים, בגלל זה הם חיים עד
גיל מאה, לאף אחד אין כוח להתעסק עם כל הבירוקרטיה".
אני ממשיך למלא את הטופס ועדיין מתקשה לקבל את הדין. "ומה אם
אני לא מתפנה?" הקשיתי בייאוש.
"מתפנה, לא מתפנה, אני בארבע סוגר פה. אתה לא רוצה להתפנות, צא
החוצה ותחכה בחוץ, אני בארבע נועל. רק שתדע שבלילה קר פה רצח.
אדוני, חבל, תמלא את הטופס, נשלח אותך למחלקה, תכיר את
החבר'ה". "בוא נראה", אמר וחזר למחשב, "הנה - מחלקה ח' 14, זה
השיבוץ שלך, אחלה מחלקה - שקטים, לא תשמע קריוקי בעשר בלילה.
חבר'ה טובים - נוח, משה רבינו, ואן גוך, פרינס, ההוא שהיה איתך
בצבא בקורס קצינים, מוסוליני..."
"מוסוליני???", שאלתי באימה.
"כן, אל תתרגש", חייך, "אחלה גבר, ליצן, סתם עשו לו רצח אופי".

ישבתי מולו, עדיין מסרב להאמין, מניח את הראש בין הידיים ומביט
בשולחן. "אתה יודע", אמרתי לו מבלי להרים את הראש, "אפילו לא
אמרתי לענת שאני אוהב אותה..."
"וואלק אתם, לא יודעים להתנהל בחיים שלכם, אני רואה אתכם
מלמעלה, מתרוצצים כמו נמלים קטנות, בית, עבודה, ילדים,
סידורים. מרוב שאתם מרוכזים בחיים שלכם, הם עוברים לידכם מבלי
שתשימו לב. אלף פעם אני אומר לעצמי - שיעצרו, שיגידו אחד לשני
מה הם מרגישים, שינצלו את הזמן. אין אחד שמגיע לפה ולא בוכה לי
שהוא לא הספיק לעשות משהו חשוב. גם אם הייתי נותן לך עוד עשרים
שנה, היית מגיע באותו מצב, מבטיח לך".
עדיין עם המבט לשולחן, הראש בין הידיים, עצמתי את העיניים
והרגשתי את הלחלוחית שהתחילה ללחוץ על העין העצומה.
                                                 

"אורן? אורן??"
דפיקות בדלת. הרמתי את הראש. אני בשירותים, יושב על האסלה.
בחוץ חושך.
"תתעורר! נרדמת בשירותים. מה נסגר איתך?", שמעתי את ענת מעבר
לדלת, "בוא למיטה, תישן כמו בן אדם".
לקח לי עוד שנייה להתאפס, סגרתי עניינים, שטפתי ידיים ונכנסתי
למיטה לצידה של ענת. נשכבתי על הגב עם עיניים פתוחות, בוהה
לעבר התקרה החשוכה.
"תגידי, סיפרתי לך פעם את הבדיחה על משה הלולן?"
"מיליון פעם. לך לישון".
המשכתי לבהות לעבר התקרה.
"ענת?"
"מה?"
"אני אוהב אותך..."