בוא אליי פרפר נחמד,
שב אצלי על כף היד,
שב, תנוח, אל תפחד,
ותעוף בחזרה.

אבל בבתים נדלקים אורות בחלונות,
ואנשים עם מסיכות בולשים ועוקבים וחוקרים.
כשהחושך יורד מגיעים כל השדים,
מתחבאים בכל פינה בעיר ובשכונה,
מתחבאים בין קירות הבית,
מחייכים מהטלוויזיה,
פולשים למחשבות ומשנים אותן.

ילדות קטנות הן לא ילדות,
הן עורבות, עורבים נקבות, שהתחפשו.
אני קולטת את המבט שלהן כשהן באות לבקר מהגיהינום.
הן בודקות אם אני מספיק מוכנה לבצע את התפקיד.
בעצם הן בודקות אם אני כבר מספיק מקולקלת,
כמו תפוח שגדלו בו תולעים.
אם הלב שלי התכסה בשחור, כמו זפת,
ואני מוכנה ל-מחול הגיהינום.

אני אבירה בארץ שכל תושביה חוטאים.
אני נעה בין העולם הזה לעולם אחר,
בו יש לי תפקיד לשמור על האהבה,
מפני המכשפות והשדים שרוצים להטביל את כל הנשמות בדם שחור.
הדם הזה מתקשה, נקרש, והופך שחור,
ומדביק את כל האנשים במוות.
ואז הם הופכים אחד מהם,
ונעים בלילות שיכורים ומטורללים,
שרים שירים של אבדן ומוות,
והם אומרים להם לבוא לקחת אותי,
אבל אני יוצאת מהבית רק ביום.

האבק הזה לא מניח לי.
הוא שורף בקנה הנשימה,
הוא שורף בנחיריים.
אני מריחה אותו בכל מקום,
כמו אבקת סם מתעופפת ברוח.
אני מנסה לא להתמסטל.
אני מנסה, אבל אני מתמסטלת.
ואז זה גורם לי לקלל ולכעוס על החבר שלי,
שאני אוהבת מאוד.
אני אומרת לו מילים שאני לא מתכוונת,
והוא לא מבין שאני לא מתכוונת.
הוא נהיה עצוב, ואני רוצה לבכות, ולצעוק,
שזה הסם עושה לי את זה.
אבל במקום זה אני מציקה לו יותר,
לא יכולה אחרת,
והלב שלי מתכסה בדמעות,
כי אני בכלל לא רוצה לפגוע בו,
אני אוהבת אותו,
ורוצה להיות לצדו.