בולם בפתאומיות,
מסתחרר, עטוף בין צלילים.
היא אומרת,
"אתה ממלא אותי פחדים".
אני שותק, ורק מביט,
באנשי חליפות שחורות,
מרחפים, רוקדים, לרחשי קולות.

ואני מתרסק,
שוכב שרוע על אדמה סלעית,
מפורק, מרחיק.

פצעים שורפים בחתכי עורי,
בקיום מושלם.
נותר כאן, עד יעבור עולם.

זה זמן רוחות ערביים,
הן מלטפות בחולות,
מכסות גופות מפוחמות.

חי לרגע, מתפתל,
צרחות צער,
משתקות ת'לב.

מבקש מנוח,
להתאסף,
לשטוף גופי,
עד חלוף כאב.