New Stage - Go To Main Page


הבוקר ההוא נפתח בשנאה

הבוקר ההוא נפתח בשנאה, כמו רוב הבקרים, פוצח בשירי איבה
בחדשות היום מהרדיו שליד מיטתי. קמתי באיברים דואבים וסילקתי
את החתול מעל השמיכה,  עשיתי כמעשה אנשים בבוקר ואחר כך פניתי
אל המחשב וחיפשתי את חדשות השנאה כדי להתעמת איתן. והגעתי
לדואר האלקטרוני של עיתון שוודי ימני, שאנשיו בוודאי לא ידעו
מה נפל עליהם פתאום משמיים, וכתבתי להם [באנגלית]:

"שלום. איך זה להיות נרדפים כמו יהודים ? לחיות בפחד ממהומות
? לשמוע אודותיכם שקרים ? להיות נתונים לחסדי ההמון ?
ובהזדמנות זו איחולים שלוחים לממשלתכם על  החלטתה לסיים את
התלות בדלקי מאובנים (נפט) תוך חמש עשרה שנה." התעכבתי שנייה
ושלחתי.

'את לא בסדר,' הרהרתי,  'מעבירה אליהם את הרעל שלך'. והצדקתי
את עצמי - 'הם עיתון ימני, הם יצליחו לעבד את השנאה שהפרשתי
למשהו מועיל. כמו שבסין מזבלים בהפרשות את השדות.' וכשסיימתי
את ענייני בבית הלכתי לבנק לברר מדוע לא נרשמה כניסה של דולר
אחד בחשבוני ($!) כדי שתשמש אימות לתשלום של לקוח מעבר לים.

קודם לכן הודיע הרדיו שסופה חזקה וקצרה ממשמשת ובאה ואני יצאתי
מוקדם בבוקר כדי להימנע ממנה, חמושה במטריה ובמעיל גשם ורוד,
הולכת ברגל כמצוות העיתונות והרופא, שהמליצו על מחצית השעה
הליכה לפחות ביום. שעה שהלכתי התנהל ברוחי דיאלוג עם דמויות
דמיוניות בממד אחר על ההימנעות מכתיבת יצירות המוגדרות כשירה.
יוצרת חובבת אני שהפסיקה לכתוב.

צעדתי בדרך ידועה, לאורך גדרות מוכרות של בתים, מציצה בפינות
חבויות שנשים מסתירות בהן קעריות מים ומזון לחתולים, סוקרת את
השדרה הרחבה שהחליפה צבעה לאפור אך עדיין ניצבה במקומה מוצקה
ושלמה ובלתי מאיימת. כשהגעתי לבנק היה המקום להפתעתי כמעט ריק
מאדם, הפקידה עמדה לרשותי, ובמשך קרוב לרבע שעה חיפשה את הדולר
שלי בכל מקום אפשרי במציאות הבנקאית האלקטרונית עד שהתייאשה.
ולאחר שסיכמנו מה לעשות שבתי הביתה באותה דרך. אולם ברחוב בני
משה, ליד ריבוע גן ההרדופים העירוני שליד ספרית "יד לבנים",
משהו השתנה בדמות הרחוב. על הספסל שליד הגינה, שקודם היה ריק,
נחה כעת שקית ניילון וכשהתקרבתי ראיתי שיש בתוכה עֲרֵמַת
ספרים. השקית הייתה שקופה ומהודרת ובעלת ידיות. ישבתי על הספסל
כבאגב אורחא, הצצתי ימינה ושמאלה בזהירות,  והבטתי מטה אל
הערימה.

על המדרכה מולי ראיתי ילד קטן ומוצק מקפץ ושר, בודי בום בודי
בום בום בום בום.
הוא שר ונע בקצב מושלם, עוד לא מדבר, פולט ענני אושר צחים
וחיים ודבר נוסף שאין לי מילים בעבורו. היה בעל תלתלים חומים
כהים כטבעות ועיניים עמוקות חומות.

בצד ליד מכונית ניצבה אמו, מתבוננת ללא התערבות.

אני הרשיתי לעצמי להידבק בתחושת הרגע ושרתי גם אני לזאטוט, בום
בום בום בודי בום בים בם. ועודנו מסנכרנים בינינו מבטי עיניים
וצלילים התחלתי מוציאה אחד לאחד את הספרים שהיו בשקית הניילון.


היה שם אוסף של דברי שירה ופרוזה, חיי אהבה של צרויה שלו,
שיחות גיטה עם אקרמן, פרשיות של דבורה בארון, יהודה הלוי, אבן
גבירול, רחל איתן, עמיחי, סופוקלס, וגם, להבדיל, "עמק הבובות"
ללא 21 העמודים הראשונים של המעשה וספרים אחרים, כאילו הבחין
מלאך משמיים ברב-השיח הרוּחִי שניהלתי קודם במחשבותיי ושלח לי
אות וסימן על אישור קבלת הגיגיי, אך לא הבנתי מהו.

הנחתי את הספרים אחד לאחד על הספסל וספרתי אותם, היו שם שבעה
עשר ספרים בסך הכול, ולא יכולתי להחליט מה לעשות אתם ואם
להשאיר אותם ביתמותם על הספסל למוצא הישר או לקחת אותם אתי.
'הוא לא היה צריך לשלוח לי את המסר הזה', התעצבנתי על המלאך,
'ועוד לצפות שאפתור אותו בעצמי. במיוחד לא לאחר שהפסקתי
לכתוב'.
האישה עם הילד גן-עדן התבוננה בי. אמרתי לה בהתנצלות, "הנכדים
שלי בקנדה," והיא הבינה מיד לרגשותיי וספרה לי עלילה שלמה על
החיים בחו"ל כדי להמתיק במילים מרובות את תמצית הטיפה המרה.
אישה נאה הייתה, אולי בשנות השלושים המאוחרות, בעלת בטן שטוחה
ומותניים נשיות מעוגלות במכנסי ג'ינס. גם היא תלתליה היו
כתלתלי הילד. הספרים בתיק הניילון שלה היו. היא הוציאה אותם
מהבית ונשארה לצפות מה יעלה בגורלם.

"ניתן לתת אותם לספריה", סיפרה לי, "ואז מפקידים אותם במחסנים
ולא יראו אור יום. או יש שמוכרים ספר בשקל". היא הייתה ישראלית
יפה אמתית, כמו פעם, ולא יכולתי לאכזב אותה. רציתי להשאיר אותה
בשלמותה ללא פגע. נפרדתי מהם לשלום והמשכתי בדרך הביתה עם
הספרים. פרץ רוח פראי פגש את פני על דרך חיפה, סוחף ערימות
עלים ומדבלל אותן על המדרכות, יוצר דפוסי תחרה עדינים מעלי
הצאלון הקטנטנים, עלי שקמה פריכים ופסי גבעולים עירומים.
הידקתי את המעיל לגופי ומצאתי מסתור מהרוח ליד משאית זבל חונה
ענקית בצבע ירוק זרחני. על דופנה היה כתוב, באותיות דפוס
גדולות:

אז חיוורון גדול האיר
את הרחובות והשווקים
עמד נטוי על פני העיר
נחשול שמים ירוקים.

אלתרמן

השורה הראשונה התפוצצה במוחי בהבזק של אור לבן וגבר לבוש בסרבל
עירייה ירד מהמושב שליד הנהג ואמר לי  בעיניים רושפות,

"יפה. נכון ?"  
"כן," עניתי.

מעולם לא חשתי בודדה יותר כמו עם האנשים האלה, שהזדהיתי עם
בחירת מעסיקם ולא יכולתי להתמזג עמם. הרחוב המשיך להיות מואר
במהות פנימית לבנה  שהשיר הפעיל במוחי. לא היה בזה שום הגיון.
הבוקר הזה היה כמו כריך מרובה קומות, שבכל רובד מונח טעם אחר
והמקשר ביניהם הוא פיו של הטועם.
גבר רכוב על אופניים חלף על פני במדרכה לכיוון הנגדי. הוא היה
גבר יפה, רזה, כתפיו מכורבלות בג'קט חאקי, פניו חרוצים ושזופים
וסביב מצחו סרט אדום כמו אינדיאני.  הכרתי אותו. זה היה חברי
אריק מְסַפֵּר הסיפורים, שנפטר לפני כשנה.

'אריק נוסע באופניים ברחובות תל אביב עם סרט אדום לראשו והוא
בריא ומאושר'. אני המשכתי לצעוד קדימה ולא הסבתי את ראשי. רק
שיננתי לעצמי את השורה האחרונה של היצירה. לא רציתי לאבד את
הרגע.

"תכתבי סיפור," אמר המלאך.
"לשם מה?" שאלתי.

כשהגעתי הביתה ניגשתי למנוע החיפוש במחשב וכתבתי בחריץ השאלות:
' נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים אלתרמן', וגוגל הביא לי את
מלוא השיר. וטרם שאורו התפוגג הפקדתי את הבוקר שעבר עלי בידי
מעבד התמלילים.

החיים הם תעלומה.
8.2.2006

והרי השיר המלא:

"אז חוורון גדול האיר
את הרחובות והשוקים.
עמד נטוי על פני העיר
נחשול שמים ירוקים.

המדרכות שטפו לאט,
ממולמלות, מלוחשות,
שבויות ברחש מרושת
של מבטים ושל פגישות.

אל תכבי את העבר,
נרו יחיד כה ורפה.
אם לא היתה זו אהבה,
היה זה ערב סתו יפה.

הוא אל עירך עודו נכנס
עם כבד סער ועבים.
עודו מושיב בכל פנס
את אפרוחיו המצהיבים."
כתב - נתן אלתרמן



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/11/18 11:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאורה ברנשטיין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה