אל תצחקי. יצאנו יחד ליער של עצים ירוקי עד שצמחו עליהם אותיות
שחורות. קטפתי לה מילים כמו "שלך" ו"סבון" והיא שרה לי אותן
בקול כמו "רעד עדין".
כשחזרנו כבר היה חשוך נורא. לה לא היה אכפת שהרחנו כמו עשן,
ובכל זאת שמחה להוריד הכל ולהכנס איתי לאמבט חם שהיה נורא
נעים. היא נורא נעימה. אל תצחקי.
בלילות בחרנו שלא לראות את אורות העיר שזרחו מעבר להרים, ולילה
אחד שהתעוררתי אחרי שעה שלוש חייכתי כשראיתי שהאור של הירח חזק
מספיק בשביל ליצור צללית מהגוף שלי. נשארתי בחוץ עד שהרגליים
שלי נהיו קפואות והיא רעדה כשנגעתי בה מתחת לשמיכה.
אולי אם הייתה מתעוררת גם היא קצת יותר באמצע הלילה עדיין
היינו שם. אל תצחקי.
אמרתי לה הכל גם כשלא יכולתי לדבר וגם כשהיא בכתה את המילים
שלי חזרה אלי. לי לא היה אכפת שהיא לא אומר לי כלום בחזרה.
ידעתי עליה הכל. אל. ידעתי הכל עליה.
קטפתי לה מילים כמו "עכשיו" ו"קימור" והיא ענתה לי בצליל כמו "
ה ".
והיער שמע את הצלילים האלו שלה וצמחו בו עצים שניסו לחכות
אותם, ותוך שבוע - שבועיים כבר היו שם עצי חיוך ועצי " ה "
ועצים שהיו מזכירים לי את השנים שנשרו ממני והיה שם עץ שישבתי
תחתיו והיה יותר חם מדברים כמו "אמא".
את צוחקת. זה בסדר, אל תתנצלי. אני יכול להבין למה זה מצחיק.
דברים כמו "אמא". כמו ילד קטן. זה חמוד, זה.
קטפתי אותה כמו כלום. כמו שום דבר ששמעת בחיים שלך. קטפתי אותה
עם ידיים. כן. תביטי בהם. אל, אל תפני את הראש שלך. תביטי בהם.
תרגישי. קר, נכון?