בברזים זורמים המים,
ומהעיניים שלי זורמות הדמעות
אני מחשיך את החדר,
ונכנס מתחת לשמיכה בשקט מוחלט
אין אני ואף-אחד לא רואה אותי
אני בוכה לי בשקט מתחת לשמיכות כדי שאף-אחד לא ייראה או ישמע
ואז אני נרדם,
וחולם שאני בעבר
אימא מאוד עסוקה,
והבני דודים והבנות דודים מציקים לי
האחים שלי ואחיות שלי אומרים שאני משוגע,
ומתייחסים אליי כמו אל זבל
אני מנסה להשיג משהו לאכול,
ולמרות שיש אוכל בשפע, בתוך סירים גדולים,
אני בקושי מצליח להשיג חתיכת לחם
הם אומרים שאני משוגע וטיפש,
אבל הם מתנהגים ומדברים בשיא השיגעון והטיפשות
כל דבר שאני עושה מתפרש כרע,
וכל דבר שהם עושים - הם חושבים שהוא נפלא,
או לפחות מעשי
אני לא אדם מעשי, וזו חולשתי הגדולה בעיניהם
הם מפרשים את זה שאני חסר תועלת,
שאין לי מקום בחיים אם אין לי רצון לזהב ויהלומים
אני לוקח את הדובי הכתום,
ובוכה לי ככה בשקט ליד הבית
רק הדובי מבין אותי,
מסתכל עליי בעינו האחת
הם עקרו לו את העין השנייה
ואני מחבק אותו, ומסתכל על האנשים המעטים שעוברים
האם גם אני אהיה מעשי ורציני?
כמו כל המבוגרים
אבל המבוגרים הם רובוטים, ואין להם חלומות
יש להם הרבה אחריות ודברים לעשות
הם מנסים להשתלב במערכת, ולעשות כל מה שהיא מצפה
אז לאן הם הולכים בעצם, ומה המטרה?
האם השאלות נגמרות כשמתבגרים? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.