"אני אנקום!"
אמר ציץ העציץ ולבש את בגדיו הטובים,
"אני אצא למלחמה לנקום את עלבוני!"
הודיע ציץ העציץ ויצא מהבית.
הוא הלך ברחובות וניקר צמיגים של כלי רכב.
הוא גם ריסס על תמרורים ושלטים,
ושרף את פחי האשפה.
"זו נקמתי!"
הודיע ציץ העציץ וחזר לביתו.
הוא עשה מקלחת קרה וצוננת,
שתה מיץ תפוזים טרי וקר -
כמה כוסות,
ועישן כמה סיגריות טובות.
"אני מרגיש טוב עכשיו,
אני מרגיש סבבה,
לאחר שנקמתי וטיפלתי בעצמי,"
ואז הוא נכנס לישון.
"אני צריך את השינה שלי כדי לצבור כוחות,"
הוא אמר.
לפתע שמע דפיקה בדלת.
"מי זה? משטרה?"
"לא, למה משטרה?
זו השכנה שלך,
זו שאתה מפנטז עליה כבר שנים.
אני מוכנה לשכב אתך כעת,
אם רצונך בכך,"
"לא," הוא אמר בזעף,
"כבר אין צורך, עכשיו אני נוקם,"
"מה נוקם?" היא שאלה מעבר לדלת בתמיהה,
"אני רוצה להיות חברה שלך.
בבקשה תרשה לי להיות חברה שלך."
"לא!"
"למה? אני אהיה חברה מאוד טובה.
אני אפנק אותך ואתמוך בך
ולא אנצל אותך ולא אתזז אותך.
אני אהיה כמו הנפש התאומה שלך.
אימא שלך ואחותך, והבת שלך,
והפסיכולוגית שלך, והזונה שלך,
ומעל לכל - החברה הכי טובה שלך,"
"לא!" אמר מר ציץ עציץ,
"אני לא פותח את הדלת, אני עכשיו נוקם!"
"טוב... חבל." היא אמרה והלכה.
הוא נשכב לישון ונרדם.
בחלומו חלם שהמשטרה פורצת את הדלת,
אוזקת אותו באזיקים,
ומשליכה אותו לתוך בור כלא
שנראה כמו מערה.
הייתה באר עמוקה מאוד באמצע המערה
וכולם פחדו לא ליפול לתוכה.
כשהוא התעורר השעה הייתה שעת ערב.
רוח צוננת נשבה מההרים.
הוא הכין לעצמו משהו לשתות
וזכר את החלום והצטמרר.
"לא הייתי צריך לנקום," הוא חשב,
"הרי האנשים האלה לא עשו לי דבר רע."
ואז הוא נזכר בשכנה שדפקה אצלו בדלת.
"מה? לא פתחתי לה?
אמרתי לה לא? איך זה ייתכן?"
הוא נחפז מיד לביתה
והתנצל כמו כלב על שהיה כל-כך טיפש.
היא סלחה לו, והם התחבקו.