כשהארוך יגיע לספרה שמונה. אני מסתכל עליו כל כך הרבה זמן. הוא
בקושי זז. אני עוצם עיניים וסופר בלב ממש המון זמן וכשאני פוקח
הוא כאילו עושה לי דווקא ובקושי מתקדם. אני מדמיין את הביצה
החצי רכה ומרגיש את הטעם שלה ממלא את כל הפה שלי. אמא אומרת
שאני מגזים עם המלח, אבל היא לא מבינה כמה זה טעים. אני אוהב
כשהחלמון טיפה נוזלי. רק טיפה. אני כבר לא יכול לחכות. המרחק
שבין שבע לשמונה נראה מאוד קצר והמחוג הזה הוא הכי איטי בעולם.
צב זקן חולה וצולע היה משיג אותו. אני מחליט להתחכם. אני לוקח
את הכסא, זה עם המשענת, הבטוח, ועולה עליו בזהירות כמו שאמא
לימדה אותי להוציא את השוקולית מהארון. אני שולח יד ומזיז את
המחוג המעצבן הזה ישר לשמונה. עכשיו הזמן. אני יורד בזהירות,
מחזיר את הכסא , מכבה את האש, לוקח כף ומוציא אותה מהמיים
הרותחים ושם מתחת לזרם קר. הפה שלי כבר מלא ברוק ולמרות שאני
שואב אותו חזק פנימה, מטפטף לי רוק ואני מנגב עם השרוול.
מהניגוב, היא נופלת לי לכיור, מתפצלחת וכל הבפנים שלה יוצא
החוצה.