1 - נעליים
רכות יותר או פחות,
גמישות, נוקשות, מאווררות ואטומות,
כאלה שסופגות הכל וכאלה עם בידוד מלא,
לוחצות ומכאיבות או נינוחות כמו כפפה,
כמו ענן צמר גפן,
מורגשות מאוד או מתמזגות לגמרי,
שאפשר לשכוח מקיומן,
במחיר מציאה או כאלה הדורשות משכנתא
כמו הטימברלנד שלא זזתי מהן ובלעדיהן
שש שנים רצופות וכמה התאבלתי כשסיימו תפקידן
יודעי דבר יביטו בתחתיתן
ויספרו את סיפור חיי.

2 - גרביים
תמיד היה מפתיע אותי החור
ולעולם במעמד מחייב (לכאורה)
אם לא החור
אזי העקב הבלוי, הוותיק
שעושה אתי דרך שנים רבות
פעם היו תופרים אותם
מסתירים את הדוחק
כשאני מופתעת, מול קהל
אני עושה בו שימוש
בחור
מרחיבה ומרקידה את הבהונות
מספרת על איך היה פעם
ומבטיחה לבוא עם אחר
בפעם הבאה



3 - קורדרוי ירוק וחצאית ג׳ינס
אחרי שהאחיות שלו היו עוברות על המזוודות ובוחרות ולוקחות את
מה שמתאים עכשיו, יתאים אחר כך או נהדר לתת מתנה לבת של השכנה
או החברה, המזוודה היתה מגיעה אלינו.
למדנו שיש מרחק בין אחיות לבין גיסות. כמו שיש צפון ודרום,
מקורבים יותר ופחות, שווים יותר ופחות. כמו שבחיים... ובכל
מקרה, כשהיתה המזוודה מגיעה אלינו, עדיין היו בה מלבושים נאים
עם ריח של חוצלארץ.
היינו מודדות וצוחקות, אומרות 'האו דו יו דו' כמו אלייזה
דוליטל ומוסיפות לצחקק.
יופי של תפירה, היתה אומרת אמא, תראו את התך הכפול. הבגד הזה
יכול להחזיק מעמד שנים רבות.
לצערי, הדרך לא אצה לפיזיולוגיה שלי וצמחתי לאט. מאוד.
התמהמהתי הן עם האורך והן עם הרוחב כך שמכנסי הקורדרוי וחצאית
הג׳ינס שנתפרו בבית אופנה עלית מעבר לים, ליוו אותי, למורת
רוחי, במשך חמש שנים רצוף.
בפעמים הראשונות, הלכתי בגאון. משוויצה בזרוע האירופאית שלי.
נותנת לבנות למשש את הבד ומראה את התך הכפול שלא ייפרם לעולם.
בפעם החמישית כבר הקפדתי לשבת בצד, שלא יראו שוב את הירוק הזה
או את החצאית שאיבדה את זהר טריותה.
כבר לא נכנסת מרצון למרכז המעגל, פחות מתנדבת. הקפדתיי
שהקורדרוי הירוק וחצאית הג׳ינס, ישארו בצד, בשוליים.
הייתי בוכה לה, מאיימת שלא אלך, ממש מתחננת לבגד אחר אבל אזניי
האמהות בשנות השבעים ערלות היו. המידה טובה, הבד משובח, אין
כתמים , חלילה לא קרע, לובשים. נקודה.

4 - תחתונים
גדולה ממני בחמש שנים וחצי. מסוג הפערים שנסגרים מתישהו בתחילת
שנות העשרים.
אני זוכרת אותי מתבוננת על חבלי הכביסה ומתקשה להבין איך
לובשים את זה.
הייתי מבקשת מאודי, הבן של השכנים, שינחש של מי הם והוא תמיד
ניחש נכון.
לאמא היו כאלה של טריומף, בשחור, לבן וחום. היה ברור מה לפנים
ומה מאחור, וכשהייתי תולה, מורידה או מקפלת, יכולתי לחוש במשקל
הבד.
שלה היו זערוריים, חוטיים וחסרי משקל ולא ממש הבנתי איך
לובשים. מה לפנים ומה מאחור.
כשגדלתי וגיליתי שגם אני לא בורכתי במה שקוראים תחת, התחלתי
להשתמש גם אני.


5 - טוניקה
שתרד חלק מקו השדיים. בלי תפר. אם תפר, אז מעל. אף פעם לא
צמודה לגוף כמו קונדום. שלא יתחילו לשאול. שלא אתחיל להסביר.
שרוך עם קשר. מילא בהריונות.
"את מצע טוב לחיידקים. הם אוהבים את המעיים שלך", חייכה אלי
הד"ר. לא הצחיק אותי. גם בגיל חמישים פלוס, אני עונה לשואלים
שאני בהריון.
הכל מוזלמני אצלי. הרגליים, הידיים, העדר הישבן, הפנים. רק
הבטן נפוחה כמו בלון ולא משנה כמה גז אוציא, גם ממנו, בורכתי
במאגרים נאים ומכובדים, היא שומרת על אותו הנפח. הד"ר נקבה בשם
של חיידק עקשן שיודע איכשהו לנצח ותמיד לחזור.
אני חוזרת לטוניקות ולשמלות מתנפנפות. רואה רק בטנים סביבי.
כולן הגיוניות, מותאמות, הרמוניות לגוף הנושא אותן. שלי בלעה
אבטיח מבלי ידיעתי. 'לפחות היא לא כואבת לך", הוסיפה הד"ר. היא
כואבת לי בלב, אני עונה לה.
מודדת ב'עין השלישית' טוניקה בצבע חרדל ובודקת את הפרופיל
לראות אם קו השדיים מצליח להסתיר.

6 - חזיה
אותיות ומספרים. אם תגידו D9, לא תהיו רחוקים מהתחום. A, B, C,
D כובשים את הפסגות, מבטיחים לאייש היטב, לתמוך עם כיפת ברזל
או מעיל רוח, מעגנים במסמרות, מבטיחים לנצח את הגרביטציה,
הופכים אותך שותפה להונאה הגדולה. איתך כל הדרך מהמדף ועד לרגע
האמת. שם תתמודדי לבד. אולי תעדיפי חושך.
ויש את המספרים. דו ותלת ספרתיים. מתגרים ביכולת שלך לתפקד עם
ידיים מאחורי הגב ולתפעל אך ורק עם חוש המישוש. מתחכמים לך
ומשחקים מחבואים.
ואם לא די בהם, יש את הכתפיות. קצות האצבעות, או ציפורניים
במקרה הטוב, יתורו אחר אבזם חמקמק וקטן, לחלץ ממנו עוד מרחב
נשימה או לחנוק עוד יותר ולצמצם את המרחק מבסיס האם לכתפיים.
השלכתה (לאחר החלצות), בהינף יד, היא היא התנועה לשחרור
האישה.

7 - טמבור
אם את מיומנת, יקח לך דקות בודדות. גם את נפלת שבי בעניין
המראה הטבעי שאמור להאיר את כל הטוב שבך במינימום מאמץ.
הוא קורא לזה טיח ושפכטל ונחרד מכל הכימיה הזו שהוא מנשק.
מבטיח לך שיגיע יום שיפסיק.
את בשלך. כבר יודעת לכמה מייקאפ תזדקקי. זה  העור שלך שמלווה
אותך לכל מקום מאז החצ׳קון הראשון. מורחת ומטשטשת כל מה שניתן
לטשטש. מדגישה את הגבות עם צללית.  גילית שהבהירה מחמיאה לך.
מדגישה את הריסים ומורחת צללית כהה גם על הקצה החיצוני של
העפעף, אותו את מושכת בעדינות כלפי מעלה. עם מסקרה שחורה,
מנכיחה עוד את הריסים, תוחמת מבפנים את הקו התחתון של העיניים
בצבע שמתמזג עם העור.
עם מברשת סומק רכה ורחבה, מסמנת את מסגרת הפנים ואת תחתית
עצמות הלחיים ומסיימת עם שפתון בגוון טבעי לשפתיים.
מההשתקפות מציצה כפילה נהדרת שלך, מלאת חיוניות עם נוכחות
ותעוזה, כזו שיוצאת לכבוש עולם.

8 -  מפני שיבה
שורשים. לא של פטרוזיליה או סלרי. שלך. אלה שלמעלה ואלה שלמטה.
כשתגלי שהבגידה חולשת גם על העולם התחתון, תיפול רוחך. איפה
מפסיקים, יעבור בך הרהור.
בהתחלה היית תולשת. בולשת אחר כל מי שהעזה ומראה לה מי כאן
הבוס. ואז התהפכו היוצרות. עשו עליך יד אחת. נכנעת, אספת עצמך
ללינדה שתעשה בהן שפטים ותשיב עטרת ראשך. את מהקפדניות. שרביט
הניצוח בידייך. כשביקשת פיתרון ללובן הערווה, נתנה בך מבט של
'כאילו דא' וכשראתה את ההבעה הסתומה על פניך, שלחה ידה אל חד
פעמית אחת וסימנה באוויר ובקול, מגלחים מותק. מגלחים.

9 - אקססוריז
כשאני משווה (ואני משווה),
עובדת הסתפקותי בלק ולובלו אדום
עושה לי את היום.
יחד עם זה, הכוכב הכחול של דליה לא יורד ממני
ואני נהנית להתקשט בכל מה
שמגיע אלי ומתרשרש לי על פרק כף היד.

10 - פיג'מה
אין לי. בקיץ מסתפקת בתחתונים או בעור בלבד.
בחורף, מתחילה עם גרביים וטריקו ומסיימת כמו בקיץ.
פיג'מות זה לחלשים.