הבוקר הזה, כבר מתחיל להחזיר לי קצת היגיון.
העובדה שהוצאתי את עצמי מהמיטה בשעה כל כך מוקדמת, כשקרני השמש
עדיין מהססות אם להתעורר, היא כשלעצמה נס. משהו משך אותי כמו
מכונה מכוונת מראש להתקלח, בידיעה שהכל יהיה הרבה יותר טוב
אחרי שאתן למים לזרום על גופי הכעוס מהעדר המיטה. בדרך למקלחת
המכונה מניעה אותי בעיניים חצי עצומות לכיוון המטבח, אני שמה
שני טוסטים בטוסטר ולוחצת עליו להפעלה.
עצרתי רגע להסתכל בפני במראה הקטנטנה בדירת השותפים התל אביבית
שלי, בהיתי דרך כתמי החלודה בפני החיוורות מחוסר שינה, שערי
הכהה נוחת בגלים סוררים על פני, כתפי ובמורד גבי ועיניי
הירוקות מנסות להתרגל אל המציאות החדשה שמתחילה לחלחל למוחי,
היום אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה, המקום הכי רחוק שמצאתי
מהבית בו גדלתי 20 שנה, היום מתחיל חופש מסוג חדש, בלי הורים
ובלי צבא שיגדירו את גבולות המרחב שלי, היום אני עצמאית, טוב,
בדרך להיות עצמאית, ואף אחד לא באמת יכול לעצור אותי מלעשות מה
שלעזאזל בא לי.
מה בא לי בעצם ? אני יודעת מה בא לי? כשרשמתי את עצמי לתואר
במדעי הרוח לא היה לי מושג מה אני רוצה מהחיים שלי, לימודים
בשבילי היו תחביב קל שמאלץ את המוח שלי לרדת לקרקע מדי פעם
מהשיוט הנעים התמידי שלו בעולם הפרטי שלי. "תפתחי לעצמך כמה
שיותר דלתות" היה המוטו המרכזי בבית שבו גדלתי, השכלה היתה שלב
התפתחותי מובהק בערך כמו ללמוד ללכת או לאכול, והמטרה מספר אחת
של ילדותי היתה "לשאוג שלא ייסגרו הדלתות", כלומר, שהציונים
שלי יהיו מספיק גבוהים כדי שאני אוכל לבחור מה שאני רוצה ללמוד
מתוך כל האופציות שייפתחו בפני.
אבל מה אם לא רציתי כל כך הרבה אופציות? אין דבר יותר מבלבל
וסוגר דלתות (מבפנים) מאשר כל כך הרבה אופציות, ככה גיליתי
בהמשך כשהייתי צריכה לבחור. מי רוצה לבחור? למה שהחיים לא
יבחרו בשבילי? טוב על מי אני עובדת, אני כל כך אוהבת שליטה שלא
באמת הייתי רוצה שהחיים יבחרו בשבילי, רק הייתי רוצה שיהיו קצת
יותר סימני דרך שיעזרו לי לבחור נכון.
אולי כדאי לגלות את זה לאט לאט ותוך כדי תנועה, אני מודה כלפי
עצמי שכל החופש הזה מאד מפחיד אותי לפתע, הכל היה כל כך מוגן
וסגור עד היום, מה אני באמת יודעת על מה שמחכה לי שם מחוץ
לקונכייה שגדלתי בה? אולי העובדה שבחרתי פילוסופיה ולימודים
כלליים תאפשר לי לכוון את עצמי לכיוון הדלת האחת שנועדה לי,
מקסימום אני אהיה עם תואר והלחץ המשפחתי ירד קצת מהכתפיים
הצעירות שלי. על מי אני עובדת, הלחץ הזה לא ירד לעולם, הוא
הרי חדר לתוך המוח שלי כמו אמבה שחיה בסימביוזה עם המוח שלי
ולא מרפה.
צליל של שעון מעורר מקפיץ אותי מהמחשבות. זה לא השעון שלי.
רגע מה השעה? אני מציצה מהאמבטיה לשעון הגדול במסדרון ממול,
אויש, מרחתי את הבוקר והזמן שהקצבתי להתארגנות בקצב חילזון
התקצר לי בחצי.
אני מכריחה את עצמי לחייך לפרצוף הטרוד במראה, יהיה בסדר,
תזרמי. סוגרת את דלת האמבטיה ופותחת את ברז המים בתקווה שדני
השותפה שלי לא גמרה את כל המים החמים אתמול כשחזרה בשתיים
בבוקר- שוב - והתקלחה שעה ארוכה.
לפחות אפשר לסמוך על אורן שהוא לא מתקלח יותר מפעם בשבוע,
סופסוף יתרון מובהק בשותף גבר עם היגיינה שנויה במחלוקת.
שמעתי אותה מתוך שינה כמובן, את דני, היא לא האדם הכי שקט
באופן כללי, אבל כשהיא חוזרת מחוקה מאלכוהול היא סוג של מיני
סופה בתוך הדירה הקטנה שלנו. רק שבוע אנחנו מכירות וכבר אני
אוהבת את הסופה הזאת כל כך, שהיא התגלמות מושלמת של כל מה שאני
לא, כולל אהבת החיים וחוסר רצון מובהק לשיקול דעת ותכנון - יש
בה משהו מרתק כמו סרט אינדי שאין לך מושג לאיזה כיוון הוא
יתפתח וככל שעוברות הדקות אתה רק פחות ופחות קרוב לפתרון
התעלומה. המים חמים.
אני נכנסת מתחת לזרם המים ונותנת להם לשטוף ממני קצת מהמחשבות
הקודחות שמלוות אותי כל חיי ועכשיו מרגישות לי על סף פיצוץ,
אין לי זמן למקלחת ארוכה אז אני מסתבנת בזריזות, חופפת את הראש
ונשטפת תוך עשר דקות בסך הכל. שולפת את המגבת הצהובה שלי
מהמתלה, כורכת אותה סביבי ויוצאת מהאמבטיה לכיוון החדר שלי.
ברקע אני שומעת את דני מרביצה לשעון המעורר שלה עם היד שלוש
פעמים ואז מעיפה אותו בחבטה על הרצפה, תוך כדי שהיא מקללת אותו
בצליל מתוק.
מה השעה? אני מציצה בשעון ליד המיטה שלי, עוד רבע שעה אני
צריכה לצאת, וגם זה בתקווה שאמצא חניה ממש מהר ליד
האוניברסיטה. אולי אני אסע באוטובוס היום? די! תתרכזי ותצאי
כבר מהבית.
שולפת מהארון שמלה בצבע אפרסק מבד נעים, עם נקודות לבנות,
בגזרה קלאסית צמודה למעלה ומתנפנפת מהמותניים מטה עד הברכיים,
עם שרוול קצת וצוואר עגול עם שני כפתורים למעלה. מעיפה על עצמי
מבט במראה, אני מרוצה מאד, השמלה הזאת מחמיאה לי וגם מספיק
רשמית ליום הראשון ברכישת ההשכלה הגבוהה שלי, הסמן הראשון של
פרפורי הגסיסה של ימי המרד שלי.
שולפת נעלי סניקרס לבנות מתחת למיטה, נועלת אותן במהירות,
מייבשת את השיער במגבת עוד טיפה, מתקרבת לשידה מול המיטה שלי,
אין לי זמן ממש להתאפר ואני גם לא ממש בחורה של "טיפול מקיף",
שולפת קרם גוף בריח פרחי אביב שאני אוהבת ומורחת את הידיים
והרגליים, מורחת מעט גלוס בגוון עדין על השפתיים, שולפת את
התיק שהכנתי אתמול מהכסא ומתקדמת לכיוון המטבח, שולפת את
הטוסטים שלי מהטוסטר, אין זמן באמת למרוח עליהם משהו, אני
נוגסת באחד מהם, וממהרת לכיוון הדלת, לפחות משהו ירגיע את הרעב
עד שאמצא משהו לאכול שם.
אני פותחת את הדלת, באיחור של 5 דק' מהתכנון שלי, ושומעת את
דני מקללת את דרכה לאמבטיה, מחייכת לעצמי וחומקת מהדירה לפני
שניגרר שתינו לשיחת סיכום של אירועי הלילה שלה ואני לא אגיע
לאוניברסיטה, או אפילו למדרכה שליד הבית לפני שהשמש תשקע. תוך
2 דקות אני כבר בתוך הרכב שלי, מברכת שוב על ההתעקשות החכמה
שלי לשלם עוד לא מעט שכר דירה עבור מניעת התמוטטות עצבים כל
בוקר וערב - במימון חניה פרטית צמודה לדירה שלנו, מגבירה את
הווליום ברדיו הישן, ופונה לכיוון האוניברסיטה.
הנסיעה לאוניברסיטה היתה קצרה מהצפוי לשמחתי, וגם חניה מצאתי
די מהר סמוך לשער הראשי באחד הרחובות שכנראה רק תל אביבים
מיומנים מפתחים חוש מיוחד לאתר במהירות בחיפושי חניה, גם את
בניין גילמן מצאתי די בקלות, הוא במרחק קצר מהשער הראשי,
ולשיעור איחרתי רק בדקה שתיים, אבל זה הספיק כדי שהכיתה תהיה
מלאה לחלוטין עם אפס מקומות ישיבה, היתה לי תחושה שזה יקרה. על
השיעור של בירנהק המליצו לי 4 חברים שונים, שכולם משתייכים
לעדת המעריצים הבלתי הגיונית בעליל של המרצה הזה. ידעתי
שבמיוחד בשבוע הראשון תגיע עדת מעריצים וסקרנים לשמוע אותו
והכיתה תהיה מפוצצת עד אפס מקום, הכינו אותי לזה, אבל התוכניות
היו להגיע רבע שעה לפני הזמן ולשבת בשורה הראשונה או השנייה
כדי לחזות בפלא מקרוב כמו שאני חייבת כדי לא להירדם. עכשיו
מצאתי את עצמי עומדת בפתח הדלת הגדולה, כשבערך שלוש מאות
עיניים מופנות אלי בדממה רועמת, והמרצה בכבודו ובעצמו מביט בי
במבט מרוכז של שקילת הסיטואציה, הייתי עומדת שם נבוכה כנראה עד
סוף השיעור אילולא טון הבס העמוק של המרצה היה מעיר אותי באחת.
"גבירתי מתכוונת להצטרף אלינו? או לוותר על התענוג הקצר של
נוכחות זמנית בשיעור שלי ולסגור את הדלת בצאתה?" הוא אכזרי
ויהיר המרצה הזה, וואו. כל החושים שלי התחדדו בסקרנות ואתגר
והובילו אותי בזריזות לשבת על המדרגות עם חיוך רפה מתנצל.
"אני מבין שגבירתי מצטרפת, נצטרך להתגבר על עוגמת הנפש ולחזור
לנושא השיעור". מה? מותר לו לדבר אלי ככה? אני אוספת את עצמי
ומנסה להתגבר על המבוכה שתרמתי לא מעט ביצירתה, מוציאה את
המחשב הנייד ומניחה אותו על ברכי, משפילה את מבטי ממנו בתקווה
שתשומת הלב הלא רצויה שקיבלתי תישכח במהרה.
"הוא כנראה מחבב אותך", קול גברי לוחש לכתפי באנגלית עם מבטא
אנגלי כבד ואני מספיקה להריח את הריח שלו ומסיקה שהוא קרוב אלי
מדי. מסתובבת לרגע כדי לראות שהקול הזה פונה אכן אלי, ומוצאת
את הפרצוף שלו קרוב הרבה יותר מדי לפרצופי. אני מכינה את מבטי
הזועף והמנפנף של תעוף מהמרחב האישי שלי ומרימה את עייני
ליישות הבלתי רצויה שיושבת על הכיסא הכי קיצוני, סמוכה אלי
מרחק כמה סנטימטרים ומריחה ממש טוב לעזאזל. וואו, שאלוהים
תעזור לי. מה זה הדבר המושלם הזה. גוף ארוך ורזה, שזוף מעט, עם
שרירים מדויקים של שחיין, עטוף בג'ינס ובחולצת טריקו לבנה, עם
שיער חלק פרוע אבל מסודר בצבע חום ועיניים שחורות כהות עם
הריסים הכי מושלמים שראיתי בחיי מחייך אלי עכשיו חיוך ממזרי
בלתי נתפס עם גומות חן שמדביקות אותי לרצפה ונצנוץ קל בעיניו.
הוא קורץ לי ואני מתרגזת עוד יותר על החוצפה שלו.
"סליחה?" אני שואלת לבסוף כשהמילים נחלצות מפי.
"הוא לא עוצר את השיעור בשביל אף אחד או אחת, וככל שהוא יותר
אכזרי זה בדרך כלל מעיד על זה שהוא מחבב אותך דווקא, אני מניח
שיש בך משהו שהוא מחבב לפי הדרך שבה הוא שתל אותך הרגע".
"הוא פגש אותי בפעם ראשונה עכשיו אז לא נראה לי שהתאוריה שלך
תופסת כאן, נראה לי שהרגזתי אותו מספיק אז תתרחק קצת אחורה ותן
לי להקשיב, תודה". מזל שהאנגלית שלי דווקא לא רעה בכלל, זה מאד
שימושי כשאת רוצה להישמע אסרטיבית, מסתבר. הוא מחייך בסיפוק
קל, מרים גבה אחת ומתבונן בי לרגע בריכוז שמערער אותי מעט
בחוסר נוחות.
"איך קוראים לך, ילדה?"
הוא לא באמת!
הוא... הוא לא קרא לי עכשיו ילדה!
אני מגלגלת את עיני בעצבים ומסתובבת בהתעלמות בתקווה שיבין
שעצבן אותי ויתחפף.
"אז אני מבין שאני צריך לתת לך שם". הוא מתקרב שוב הצידה
לכיוון האוזן שלי עם הריח הבלתי אפשרי הזה שלו. "אני אקרא לך
שי לי", הוא אומר עכשיו בעברית במבטא אמריקאי קל. ואז ממשיך
באנגלית, "כי את מאד ביישנית אני מבין".
אני לא מגיבה, אבל רושמת לעצמי מסקנה אחת מהשיעור של היום -
להגיע מוקדם, ולשבת רחוק מחבילת הצרות הזו והריח שלו שמסיח את
דעתי לחלוטין.
אני לא מתכוונת לוותר על חוויית בירנהק שהבטיחו לי, יש לי
ציפיות גבוהות מאד מהשיעור שלו "מבוא לרטוריקה" ואף אחת מהן לא
כוללת הסחת דעת שראיתי כמוה יותר מדי כבר בחיי.
אבל הריח הזה ... אלוהים אדירים. אני מציצה אליו בזווית העין
ורואה אותו מוקף בשלוש בלונדיניות קטנטנות שככל הנראה נרשמו
לשיעור כדי לשבת לידו ולהתלטף עליו בנואשות, נראה שהוא נהנה
מתשומת הלב אבל מאד רגיל אליה. הוא מפנה את מבטו אלי ואני
מרימה יד מהירה כדי לקחת קבוצת שיער מאחורי אוזני ולהסתיר את
מבטי תוך כדי, הוא מחכך בי את רגלו בעדינות, כאילו במקרה לגמרי
ואני מרגישה חשמל בכל הגוף. מה זה? מי זה היצור הזה?
אני עוצמת את עיני חזק ומתחיל לשנן לעצמי מנטרה של ריכוז, זזה
מעט שמאלה ומאלצת את עצמי לתוך מילותיו של בירנהק, לקראת עשר
הדקות האחרונות של השיעור אני אפילו מצליחה לשמוע את המילים
ולהתעניין, הוא באמת מרתק,
ואני מבטיחה לעצמי שוב שבשיעור הבא אני גם אצליח לסכם כמה
שורות.
השיעור מסתיים, ואני אוספת את החפצים שלי כמו חיה מבוהלת
וחומקת מהכיתה במהירות שיא, לא ברור לי לגמרי למה אבל אני
יודעת שאני חייבת לצאת משם.
השיעור הבא הוא שתי קומות למטה, "על אהבה ומגדר", אני נושמת
לרווחה, זה ייתן לי זמן התאוששות מהקטסטרופה של השיעור
הראשון.
זה הסיפור של איה ובן - בהמשכים 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.