|
אנו עלינו לשמש
בגופינו עלינו.
עצומות היו עינינו מעוצם המאמץ והחום
וברקים שטפום-
שחורים, אדומים.
הדוקות היו עינינו
הדוקות עד דק
וראשינו כבלפיפה.
הנה-
הנה כך פגענו בשמש
בראשינו נגענו באורה
וצוללות היו רגלינו
צוללות
בשעות
על
שעות
של
שמיים
כחולים...
אנו ירדנו לגן.
בגופינו ירדנו.
מתוחות היו רגלינו מעוצם המאמץ והחום
מתוחות ככבלי הברזל.
בידינו סיקלנו האבנים
בידינו הרוטטות לדק
ובראשינו דחקנו בסבכים האפלים והלחים.
הנה-
הנה כך הגענו לגן.
הנה כך חיבקנו לפרחים
ואוחזות היו ידינו
אוחזות-
באור הגזום מכל ערוגות הבושם. |
|
|
בהיותי נער צעיר
לימים מתה עלי
אימי. אבל ככל
שעובר הזמן היא
פחות ופחות
סובלת אותי.
חרגול בטיזר
מתוך המונולוג
האינטרוספקטיבי
אורבאני שלו,
"מדוע אני מיוחד
ואתם לא" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.