[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמואל אמיר
/
לא.פיקציה

התגעגעתי.



יום חמישי - 8:37 ... רונן צילצל ומסר את תנחומיו. הוא סיפר
שרק אתמול הוא יצא מהויפסאנה בניו-זילנד ובגלל ה"עוצר
הטכנולוגי" הוא פשוט לא ידע. וסיפר שתרם להם מעל חמש מאות דולר
כי הם ממש עזרו לו לעשות סדר במחשבות. וסיפר שאכל שם אבוקדו
ממש, אבל ממש טעים - אבל גם שהוא נורא התגעגע שם לחומוס
ולשניצלים של מאיה. ואמר שחבל, ושהחיים קצרים ושצריך להינות
מהם כמה שאפשר, כי אתה פשוט לא יודע מתי זה נגמר. ודיבר ודיבר
ודיבר... כנראה שבויפאסנה זה די הצטבר. אבל נתתי לו לשחרר,
ולברבר, כי אני אוהב את הבנאדם הזה שקורא לעצמו חבר שלי.
ורגע לפני שניתק הוא סיפר לי שהם הוציאו גירסא חדשה... ושזה
חינם לגמרי ושכדאי לי לנסות כי הפעם הם ממש התעלו על עצמם...
התעלמתי.



עבודה עבודה עבודה.
חמישי 15:23
התגעגעתי.



נסיעה הביתה.
מקלחות לקטנים, כל הבית בלאגן, ארוחת ערב בכאילו, הגדולה לא
זזה מהיוטיוב, למלא מדיח, לתלות כביסה, סיפורי לילה טוב,
טלויזיה שיעמום טוטאלי, נרדמנו.




שישי 3:30
התעוררתי.
התגעגעתי?
השתעממתי. התקנתי.



שישי 7:52
הגדולה כבר בבי"ס, הקטנים חגורים מאחור. בדרכנו לפעוטון. ביום
שישי הכל עלי.
וואטסטפ ממאיה. אני לא מתאפק ומגניב מבט למסך. 'אל תשכח להביא
שתיים עשרה נתחים של חזה עוף'  
מתאפק שלא לגעת במכשיר, יודע שהיא שונאת שאני מקליד בזמן שאני
נוהג, בטח כשהילדים באוטו. מבטיח לעצמי שבשניה שאני שם אותם
בגן, אני עונה לה בהודעה : שניים עשר' וכבר יודע בדיוק מה היא
תענה לי ...
8:03 עונה לי : 'שתים עשרה,  אני ספרתי'
טוב, זו לא חוכמה גדולה, זו התשובה הרגילה שלה... ממש לא
אתגר.



9:33 עומד בסופר עם עגלה חצי עמוסה. כשאני מגיע לקניות לבד אני
קונה הרבה פחות. שולח לה הודעה שאני כבר בתור ומה עוד היא
שכחה.
לא ממש הפתעה, התשובה מגיעה תוך פחות מדקה : 'נגמר לנו הקטשופ,
ותביא גם סימילאק מספר שלוש'.
נותן חצי חיוך מתנצל לזה שלפני, ומסמן לו על הטלפון עם האצבע
"הוראות של הרגע האחרון מהמפקדה" הוא מחזיר לי חיוך מלא ומנפנף
אותי לדרכי  "זה בסדר חביבי, תלך אני אשמור לך על העגלה, גם
אני יודע מה זה נשים..."  
חוזר לתור ורואה שכלום לא זז. משתעמם.
מנצל את הזמן לחפור קצת בגלריה שבפלאפון ורואה שלוש תמונות של
הילדים שצילמתי אתמול כשהייתי עם הקטנים בפארק אחרי הצהריים.
שולח למאיה...  לא יזיק שיהיה עוד גיבוי.
על התמונות היא עונה לי ממש מהר : ' וואו, איזה אמיץ איתמר,
איך הוא עולה יפה לבד על המגלשה.'
ואני ממהר ומגיב : " נו מה ?  זה אני לימדתי אותו... מי האבא
הכי אמיץ בבית ?"
'תרגע' היא עונה ' משוויץ יוצא מיץ'
אני לא מספיק להקליד וכבר היא שולחת 'וחוצמזה, אני רואה שיולי
רק עומדת ליד ומסתכלת, מה קרה ? איפה השיוויון המגדרי ? '
"בסדר בסדר, תני לה חודש והיא תעקוף אותו בתור למתקן החבלים".
'טוב יאללה, מה העיכוב שם בסופר, אל תשכח שהיום מיטל מסיימת
שעה מוקדם יותר ואתה צריך להקפיץ אותה לחוג בלט'
"אז זהו, שהיא אמרה לי כבר פעמיים שהיא לא רוצה יותר ללכת לשם.
אמרה שזה ביזבוז זמן והיא שונאת את הבגדים והמורה"
'על גופתי אבא'לה'  [אימוג'י אדום זועם]   'הילדה הזו ממשיכה
עם הבלט עד סוף השנה, תגיד לה שאני בחיים לא הייתי מפסיקה משהו
באמצע, ככה סתם, בגלל תירוץ מטופש. כל החיים זה מבחן אחרי
מבחן, ומי שמוותר פעם אחת ולא מתמודד עד הסוף, בחיים לא יגיע
לשום דבר'
תגובה קצת מוגזמת, אני חושב לעצמי, לא נראה לי שאגיד דבר חריף
שכזה לילדה בת שבע. ורגע אחרי זה תוהה לעצמי : האם זה מה
שהייתי מצפה לשמוע מפיה של האישה שאיתה התחתנתי ?   איפה הרוגע
? איפה היכולת להניח קצת למירוץ המטורף ולתת לילדים להיות לרגע
ילדים ? איפה החמלה ? (בכל זאת המורה לבלט היא תוצרת העידן
הסובייטי). טוב, כנראה שקצת אקראיות לא יכולה להזיק.
ועונה לה פשוט ולא מתחייב : "סבבה"
מקבל בתמורה [אימוג'י נשיקה]



שישי 19:06 לא הדלקנו נרות שבת.
הגדולה מול המחשב, הקטנים מתפללים מול ערוצי הילדים בסלון.
רונן קפץ לבקר. אנחנו יושבים עם בירות במרפסת - טלפונים על שקט
- בקושי קצת בריזה מכיוון מערב.
רונן הרבה יותר שקט יחסית למקודם. דרך הטלפון הוא זרם כמו
נהר.
עכשיו הוא אכזב.
יושב ומגרד לעצמו בראסטות.  חזר משם עם כינים ? רק שלא ידביק
את הילדים בסיוט הזה.  רושם לעצמי לכבס במים רותחים את הכרית
של כיסא הנוח אחרי שילך.
הוא לוקח שלוק. שותק קצת.
לוקח עוד שלוק וממלמל : "אח, החיים חרא"
במקום להסתכל לי בעיניים הוא מסתכל על הנוף.
גם כן נוף, כולה הבניין הסמוך שחוסם לנו את הבריזה.
וככה יושבים ושותקים ביחד.
"התקנת בסוף ?"  הוא שואל
מהנהן לו.
"נו ?  איך ? ... מרגיש ששיפרנו ? "
עושה לו פרצוף של : ככה...
"איציק התכנת הראשי הוא בוגר 8200. הפעם השתמשו באלגוריתם לומד
שמושך מרשתות חברתיות, מערבב ביג דאטא מכל מה שלא מוצפן. הוא
נשבע לי ביקר לו שזה אלגוריתם שאפילו משרד הבטחון החליט לאמץ
כדי לבנות פרופילים מלאים של כל השכנים המשוגעים שלנו."
לא מגיב לו על מה שאמר. במקום זה אומר :
"עשית טוב שהלכת קצת לנקות שם את הראש. מאיה ואני ראינו איך
אתה הולך והופך להיות צל של עצמך מאז שהפכת למנהל שם. יותר מדי
שעות מעט מדי אוכל. פחדנו שתגמור כמו דובי..."
שותק. לוגם. מחייך ושותק.
כשנגמרה הבירה הזמנתי לו מונית.



שבת משעממת. הקטנים בביקור אצל ההורים של מאיה. הגדולה לא רצתה
ללכת. נתקענו בבית.
תמונות של הקטנים מגיעות. מאושרים, מחייכים וערומים בתוך גיגית
פלסטיק בגינה. סבא משפריץ עליהם עם צינור.
מאיה מסמסת לי : 'אבא שלי עם השטויות שלו. רק שלא יצטננו לנו
כמו לפני חצי שנה. זוכר ?'
בטח זוכר, לקחתי כמעט חודש מחלה. עשינו תורנות שבוע אני שבוע
מאיה, משגיחים עליהם בבית וכל פעם אחד מדביק את השני, והם
אותנו. רק מיטל דילגה בקלילות מעל כל התקופה כאילו הגרילה
מערכת חיסון מפלדה. מה הסיכוי שהתבלבלנו בחדר לידה ?
המחשבות שלי נודדות והיא כותבת לי שוב עוד לפני שאני מספיק
לענות לה.
'כבר אמרתי לך היום כמה אני אוהבת אותך ?'
טוב, לזה אני כבר לא מתאפק ומקליד מייד "אני מבין שאת מצפה
לראות את הבית שטוף ומסודר עד שאתם חוזרים... [אימוג'י קורץ]"
'חחח... עלית עלי'
"יודע צדיק נפש..."
'רק תעז להשלים את המשפט הזה חכמולוג [אימוג'י גבר + אימוג'י
פצצה]'
"...יקירתו ?"
' יש לך מזל... בא לך להזמין הערב אוכל מסצ'ואן במקום לבשל ?
'
"אני אשאל את מיטל אם בא לה נודלס, הקטנים בטח ירצו כיסונים"
'לא רציתי להפריע לך ולרונן אתמול, ראיתי שרצית קצת זמן איכות
איתו'
"הוא חזר קצת לעצמו, אבל לא כל הדרך. נראה לי שהוא יצטרך עוד
קצת עזרה"
'והוא שאל עלי ?'
"שאל על השניצלים שלך [אימוגי מלקק שפתיים]. חחח... הטמבל הזה
ישב בקצה השני של העולם ופינטז על השניצלים של אישתי.
פתטי..."
'אולי הגיע הזמן שנשדך לו מישהי ? ראיתי שעכשיו הרבה מצטרפים
לאתר ההיכרויות החדש הזה 'ביחד', אפילו הוא לא חייב להירשם
בעצמו, אתה יכול לרשום אותו - מתנה ליומוהולדת שלו'
שתקתי. דרך בטוחה לאבד חבר.
"נראה לי שכדאי שנניח לו בנושא הזה"
'חבל, דווקא יש להם עכשיו יופי של מבצעי הצטרפות ללקוחות
חדשים'
"מאיה... את חופרת... די ! "
'טוב טוב, מפסיקה. יאללה, לך תראה אם היא שיחררה לך כבר את
המחשב שתוכל קצת לגלוש בכל האתרים שאתה גולש בהם וחושב שאני לא
יודעת'
"סליחה ?!"
'נו בחייך,  אתה חושב שבוגרת מדעי המחשב לא תדע מה זה clear
history בדפדפן'
"חחח... טוב זה כבר גובל בחדירה לפרטיות"
'אתה תמיד יכול להפסיק להתקמצן ולקנות עוד מחשב לבית... יש
עכשיו יופי של דיל ב...'
ניתקתי.



ראשון  10:10
יושב במשרד מול המחשב ומזיז קצת תווים במצגת.
הודעה ממאיה : 'אל תשכח שהיום יש יומהולדת לדודה שלך'
התעלמתי.
שתי הודעות ממאיה.  
חמש הודעות ממאיה.
קופצת לי הודעה של 'הגיע לך מייל חדש' במחשב.
פותח את ההודעה ומוצא מייל ממאיה : ' למה אתה מסנן אותי בנייד
? '
עונה לה במייל חוזר : " עסוק. עבודה. אין לי זמן עכשיו נדבר
אח"כ  "
עונה לי : מה זה אח"כ ?
מתעלם.
מפגיזה אותי במיילים. כולם שואלים אותו דבר : מה זה אח"כ ?
נמאס לי. מכבה את המייל.
את הנייד לא מעז לכבות, הנייד זה לחירום אם יקרה חס וחלילה
משהו שקשור לילדים.
אפילו לגדולה קניתי פלאפון, שתרגיש קצת יותר בטוחה. שתדע
שהעזרה תמיד נמצאית במרחק שיחת טלפון.



ראשון 17:05
חגורים באוטו בדרך הביתה.
שמתי את הפלאפון על שקט.
הקטנים ממלמלים דרך המוצצים. הגדולה שותקת.
"מיטל איך היה לך היום בבית הספר ?" אני מנסה לדובב קצת את
הגדולה.
שותקת.
"למדתם משהו מעניין ?"
שותקת.
נוסעים בשקט עד הבית.
עוצרים בכניסה לבית ואני מנסה שוב את מזלי.
"קרה לך היום משהו נחמד בבית הספר, משהו ששוה אולי לספר עליו
?"
אני משחרר את הקטנים מכיסאות הבטיחות והיא מנתקת את עצמה
מהבוסטר ויוצאת מהרכב.
רק עכשיו אני שם לב שעיניה אדומות. כאילו שיפשפה אותן חזק לאחר
שבכתה.
נלחצתי.
"מיטל ?" התעקשתי שוב  "קרה משהו שאת רוצה לספר לי עליו ?"
מפנה לי עורף ומתרחקת לכיוון דלת הבית.
"מיטל ?!"
מסתובבת אלי ואומרת בשקט "קיבלתי הודעה בטלפון מאמא"
קפאתי.
עומד מבולבל בהיתי בה פותחת את הדלת ונכנסת.
התאומים על הידיים מרגישים לי פתאום כבדים.
צעדתי לכיוון הבית.
בדרך תלשתי את מודעת האבל על עמוד החשמל ליד הגדר.
איך לא קלטתי עד עכשיו שזה עדיין תלוי כאן ?




ראשון 20:48
הקטנים במיטות.
מיטל נרדמה בסלון עם האלבום המשפחתי מתחת לסנטר. לא העזתי
להזיז אותה.
אני יושב בממ"ד והפלאפון של מיטל בידי.
פותח את הוואטסאפ וקורא :
'מיטלי, חיים של אמא. אבא אמר לי שאת כבר לא רוצה להמשיך יותר
עם החוג בלט. למה מאמי ? זה חשוב לנו מאד שתתמידי, שלא תוותרי.
אם לא בא לך ללכת לחוג הזה אין שום בעיה, יש מלא חוגי בלט שאני
יכולה להמליץ לך, אפילו יותר זולים. תגידי לאבא שידבר איתי,
הוא לא עונה לי כל היום.'
מחקתי את השיחה.
בידי השנייה אני מחזיק את המודעה. השם כבר כמעט ודהה לחלוטין.
והתאריך.... אלוהים... מי היה מאמין שכבר עברו שלושה חודשים ?
הסתכלתי בפלאפון שלי.
2 הודעות שלא נענו מרונן. 215 הודעות שלא נענו ממאיה.
נמאס.
קיפלתי את המודעה לכדור וזרקתי לפח.
נכנסתי למנהל היישומים בטלפון וסילקתי אותה.
רונן ועצות האחיתופל שלו.



שני 4:23
כבר מתגעגע שוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם חצי תימני
זה לאורך- אז
זה
בכלל צריך להיות

תימני פרוס !

צפיחית בדבש


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/18 10:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמואל אמיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה