איך הגענו לחלל, אני ואתה-
כשעל גבינו שאריות אוויר אחרונות, במיכל חמצן?
הגורל שלנו מונח בצורה אירונית, על כתפינו.
ריאותייך מתחננות שתפסיק כבר לדבר
אבל אתה, תעדיף להיחנק אם זה אומר שתוכל להשחיז לשונך, ולגלגל
עליה את המילה האחרונה.
בנשימה יחידה שנותרה, מתת כשידך על העליונה-
צבעת את הפלנטה בדם הכנעה
כסוס טרויאני, מנופף לשלום- מניף דגל לבן
אך זו אינה בקשה לשקט ושלווה;
דיו מרחף בחלל, מילים מתפזרות בדממה
מעל האדמה, כמעט ונחות על רוך עננה
אי שם בין הירח לחמה, התרחשה מלחמה-
הדובה הגדולה מספרת, זו המלחמה העצובה ביותר שידע העולם.
בהיעדר כוח כבידה, הדמעות עדיין כבדות לי
מרחפות ומצטרפות למצעד כוכבים;
שקופות, זוהרות כקריסטלים
ואתה בזרועותיי, הפרש בעל הלב הקפוא בגלקסיה
קור החודר בין מדינות
נשימתך האחרונה ניקבה את ליבי;
דיו שנמרח, שובל שחור, משאיר כתם ענק על ה׳עבר׳.
אני נשארתי, צריח בודד-
נשכבת באיטיות על אדמה חולית,
עיניי, כמו ברז דולף מציפות כל בור על הכוכב
כל ליטר שאני מפיקה מוריד ממני עוד מגננה;
שריון מחליד תחת חליפה כסופה
נדמה לי שהגיע הזמן, אני מרגישה מוכנה-
פעימות מאטות, דמעות זורמות;
דקה אחרונה מלאה במחשבות, לא זכיתי לשמוע קולך מבעד לקסדות-
אם רק הייתי יודעת מה היה שווה להקריב למענו חיים, מה היה בראש
סדר העדיפויות
מה המשפט שהעפיל על המאזניים, על האפשרות לבלות את הדקות בדממה
איתי?
מחשבה אחרונה רצה בראשי, קיצרה 40 שניות ממיכל החמצן-
אי שם בין ונוס למרקורי, צפונית לשבתאי
מקיפים את השמש עוד פרשים בחלל;
בעתיד, כשיאבקו לחייהם לוחמים מיובשים ממסעות כוכבים, יחפשו
נוזלים בגלל הברזים הדולפים,
הם ימצאו את החיוך העצוב בהיסטוריה ודמעות בוהקות מתמיד-
קריסטל כוכבים,
ביום מן הימים, ראש עייף יצליח להזדקף
המילים יפרחו, יצנחו ויקבעו עצמן על אדמה אדמונית.
שביל החלב וזוגות עיניים, כל שריון חלוד וכל הלבבות המדממים:
׳המלחמה הסתיימה, לא עוד משחקים
סביב כוכב אדום האורות בוהקים
בורות מלאים במים שיספיקו למליוני גלונים
שחמט, יש חיים במאדים!׳