[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
המתחבאת

לוטה לא היתה צריכה שמישהו יגיד לה לרוץ מהר ולהתחבא במחסן.
היא ידעה לבד שזה מה שצריך לעשות. היא גם הכירה היטב את ערימת
תפוחי האדמה שבפינת המחסן. זו שבתוכה צריך להתחבא. מבלי לחשוב
פעמיים, לוטה זינקה לעבר המחסן והתחפרה בתוך הערימה המצחינה של
תפוחי האדמה. בדיוק כמו שעשתה בשלושת הפעמים בהם נכנסו החיילים
הגרמנים למנזר כדי לחפש משהו ולהפחיד מאוד את הנזירות.
היתה זו אם המנזר שהראתה לה את המחבוא ביומה הראשון במנזר הזה.
לפניו הוסתרה שנה במנזר אחר ליד ניימיכן. הנזירות באותו מנזר
התייחסו בקרירות קשוחה לילדה שנמסרה להם לפיקדון. לוטה זכרה
מעט מאוד מאותה שנה. היא זכרה כמה התקשתה ללמוד את התפילות
והמנהגים החדשים. היא זכרה ששם ניתן לה השם לוטה. כמה שהתאמצה,
לא הצליחה להיזכר בשמה האמיתי, זה שאסור לה להגיד. היא אפילו
לא זכרה את הרגע בו נמסרה לידי הנזירות. למען האמת, אפילו מראה
פני הוריה האמיתיים נמחק מזכרונה בחלוף השנים.
שנה אחת של סכנה, הספיקה לאחיות המצונפות באותו מנזר והן דאגו
להעביר את לוטה הקטנה למנזר אחר, שקיבל את הקטנה בחמלה נוצרית
של ממש. הקשיחות וקרירות הלב התחלפו בדיבור רך ובמגע מלטף.
הגם שהיתה בת שש בלבד, נאחזה לוטה במנהגים הנוצריים כטובע
המוצא קרש בלב ים. היא הקפידה על תפילות היום והערב, לא הלכה
לישון בטרם כרעה לתפילה לצד מיטתה וניצלה כל הזדמנות כדי
להצטלב. בימי ראשון היתה משרבבת לשונה כזיקית כדי לקלוט את לחם
הקודש, והאמינה באמת ובתמים בקשר הישיר שבין העוגיה הפריכה
ויין הקודש לגופו ודמו של הצלוב הקדוש המרכין ראשו מולה באולם
התפילה שבמנזר.
בפעם הראשונה שהגיעו הגרמנים למנזר, לוטה קפאה על מקומה.
אילולא תושיית אחת הנזירות שתפסה את הקטנה ומיהרה לקוברה בתוך
ערימת תפוחי האדמה, היו החיילים נתקלים בלוטה מיד בכניסתם. רק
שלולית שתן נותרה עדות אילמת לילדה שרגע לפני כן טאטאה את
האולם. הגרמנים דרכו על השלולית, התיזו טיפות ממנה לצדדים עד
שנעלמה לחלוטין. הנזירות ראו בכך אות משמים.
בפעם השניה שהגיעו הגרמנים, כבר ידעה לוטה בדיוק מה נדרש ממנה.
גם בפעם הבאה.
מאז אותה פעם אחרונה, חלף זמן ואש הקרבות הרעידה את חומות
המנזר אך לא חדרה פנימה. חלונות עטויי סרטי מגן נסגרו. במשך
שבוע לא יצאה אף נזירה מפתח המבנה. ואז בבת אחת פסק כל הרעש.
שקט כבד השתרר ואט אט נפתחו החלונות. אויר צח חדר פנימה.
הנזירות נשמו לרווחה אך לא אמרו ללוטה דבר על המלחמה שהסתיימה.
גם לו היתה לוטה שומעת זאת, ספק אם הייתה מבינה את משמעות
הדבר. היא מצידה המשיכה להקפיד על התפילות, הצומות וההצטלבויות
כנדרש. לוטה לא טרחה לחשוב על מעשיה אלו. הם הפכו עבורה לטבע
שני. כך עושות כולן, כך צריך ונכון לעשות.
באחד הימים נכנסו גבר ואישה לחצר המנזר. לוטה ראתה אותם מרחוק
ופעלה מיד כאוטומט. תוך חלקיק השניה והיא כבר צפונה בתוך תפוחי
האדמה שבמחסן. מבט אחד בשני הזרים הספיק ללוטה. פניהם נראו לה
רעים. הגבר לא מגולח. האישה בשיער כהה ושמלה בלויה. מבחינתה של
לוטה ככה נראה סיוט. זוהי דמותם של חוטפי ילדים, אמרה לעצמה
כשהתחפרה היטב בתוך הערימה.
כמה דקות מאוחר יותר התאמצה לוטה לשוא להתחמק מהחיבוק של
הוריה.

בלילות הראשונים בבית הוריה, המשיכה לכרוע ברך לצד מיטתה, לשלב
ידיים מול פניה ולשאת תפילת הודיה לצלוב בעיניים עצומות.
אמנם אמה הסבירה לה שאין בכך עוד צורך שהרי "אנחנו יהודים",
אבל נטייתה הטבעית היתה להיצמד למוכר והידוע. המנהגים שלמדה
במנזר נותרו חקוקים בזכרונה והיוו עבורה אי של יציבות בתוך
הסערה הקשה שחוותה. הנה ילדה קטנה הגדלה בסביבתן המגוננת של
הנזירות ולפתע פתאום היא נעקרת כשתיל ומועברת לעציץ אחר. כל
עולמה השתנה מבלי שיהיו לה כלים להכיל ולהבין את השינוי.
"אנחנו יהודים" צמד המילים הזה שיצא מפיה של אמה, גרם לה
לתחושה רעה. למה אני לא כמו כולם?. למה אני שונה מהנזירות?.
למה הייתם צריכים לקחת אותי מהן?. אלו לא שאלות שילדה קטנה
צריכה להטיח בהוריה, אבל זה בדיוק מה שעשתה.
כשהצטלבה, היתה אמה מכה אותה על ידה. בתחילה מכה קלה, שהפכה
לכבדה וכואבת יותר ככל שהימים חלפו ותנועת ההצטלבות המהירה על
החזה היתה שבה ומגיחה ללא כל התרעה מוקדמת.
אפילו לקריאה בשמה "הדסה" היא לא הגיבה באופן אוטומטי. בימים
הראשונים כלל לא נענתה לשם. הוא היה זר לחלוטין מבחינתה. הרי
היא לוטה, השם שניתן לה במנזר. שוב, לא הועילו הסברי ההורים כי
במנזר חיה תחת זהות בדויה וניירות מזוייפים. הרי מבחינת
הנזירות היא לוטה אז גם מבחינתה זהו שמה. אבל ההורים התעקשו על
ה"הדסה" הזה, וככל שחלפו הימים התקצר זמן התגובה שלה ל"הדסה".
אבל מבחינתה עמוק בלב, היא נשארה לוטה.
והיה את כל הענין הזה של הגעגוע. היא לא התגעגעה לדבר אחד
ספציפי אלא למגוון שלם של דברים. לריח הטחב שעלה מקירות האבן
העבים במנזר, למשב האויר הצלול שהיכה בנחיריים כשנפתחו
החלונות, לריח העשב הטרי שבחצר המנזר, למטאטא הקש הכפול מקומתה
שאיתו היתה מטאטאת את רחבת הכניסה, טעם התבשיל הסמיך הלבן
שהכינו הנזירות מדי צהרים, וכן, אפילו לריח החריף של ערימת
תפוחי האדמה המצחינים בתוכו הסתתרה כמה פעמים. תחושת הפחד
והבהלה שהיו מנת חלקה בזמן אמת, הפכה לגעגוע צורב שלבש צורה של
גוש מעיק שישב בגרונה וגרם לה לדמוע מעת לעת.
הגעגוע הקשה מכל היה בכל פעם שאמה היתה מתיישבת מאחוריה ומסרקת
את שיערה. היה להדסה שיער גולש בגוון חום זוהר. האם היתה
מברישה אותו בנוקשות שגרמה להדסה לפלוט מדי פעם צרחת כאב.
ברגעים שכאלו היתה נזכרת בפטרה, הנזירה הגרמניה שאהבה לסרק את
שיערה של לוטה. הסירוק של פטרה היה רך וענוג, מלכותי ממש, סוג
של התנצלות בלי מילים על מעשי גרמנים אחרים. לוטה אהבה להפקיד
את שיערה בידיה העדינות של פטרה שאגב כך היתה מזמזמת בקול
חרישי מנגינות שונות. הסירוק של פטרה היה נוסך בלוטה תחושה של
חום אמהי ופטרה היתה באה על שכרה בחיבוק אוהב מלוטה. תנועותיה
החדות של האם והמברשת העוקצנית בה השתמשה, הגבירו בכל פעם מחדש
את געגועיה של הדסה למנזר ולנזירות, געגועים אותם טרחה להחביא
עמוק בליבה בלי שאף אחד ידע עליהם.
גם לשקט של המנזר היא התגעגעה. לא שקט במובן של אפס קול כי אם
לקולות הנעימים שבקעו מאולם התפילה, להילוכן הרוגע של הנזירות
ולשלווה שעטפה את המנזר כולו. לעומתו, השקט ששרר בין ההורים
בבית היה שקט מסוג אחר, מעיק וכבד. מעת לעת היו ההורים מסתגרים
בחדרם ומבעד לדלת הסגורה יכלה הדסה לשמוע קולות מהוסים,
ויכוחים ובכיות. משהו במבט של הוריה שידר חוסר שקט. אי נחת. על
גבול השיגעון ממש. הדסה לא ידעה על מה רבו ביניהם שם מעבר
לדלת. היא שיערה כי העובדה שלאמה יש מספר על היד ולאביה אין,
קשורה למחלוקת, אבל בחושי הילדה החדים שלה, הבינה שעדיף לא
לשאול.
אז ללכת לכנסיה אסור. לשיר "אווה מריה" אסור. להצטלב אסור.
לצום בלנט אסור. להתפלל לישו לפני השינה אסור. אחד לאחד נחתכו
עוגנים בהם נאחזה הקטנה המבולבלת. היא נזקקה לעוגנים חדשים
וכאלו נמצאו לה מהר מאוד. הליכה לבית כנסת עם ההורים החליפה את
אולם התפילה שבמנזר. מחזור התפילות החליף את ספר התפילות
מהמנזר. ארון הקודש וספר התורה החליפו את פסלו של הצלוב. סמל
מגן הדוד החליף את הצלב. והדסה התחילה ללמוד את המצוות
והמנהגים החדשים. וככל שגדלה הקפידה על מנהגי הכשרות.
ככל שחלפו הימים, החודשים והשנים, הלך ודהה זכר המנזר, והנזירה
פטרה אבל השם לוטה נותר טבוע בה בה לתמיד ממש כמו המספר על ידה
הימנית של אמא.
(להדסה ק.).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אוקי עכשיו
תעלה, קצת
ימינה, לא, לא
ככה! עכשיו
שמאלה.
פה!"






מתוך "מדריך
לאוהבים".


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/18 7:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה