"על כל דבר קטן נעשה לך היפנוזה,
לכסות את כל החולשות
אבל על כל חור קטן במוח וכל טלאי,
תאבד מניסיונך בחיים
תאבד משכלך, מעצמאות המחשבה שלך
אתה תאמין לכל דבר שטותי,
ותפחד מ-כל תגובה
האם אתה מסכים?"

בגלל זה אני רוצה להגיד למישהי,
שבגיל שלושים היה לי מוח של בן עשרים,
ובגלל זה לא התנהגתי כמו "המבוגר האחראי"
אין צורך בנקמות או בכעס בכלל,
כי לא ידעתי מה אני עושה
המוח שלי לא היה בשליטתי,
אלא בשליטת העובדים הסוציאליים והפסיכיאטרים
עד כאן.

הם לא אמרו את זה,
ואני לא הסכמתי בשום שלב
אני זוכר את חיוך הזאב של המהפנטת,
שאולי הצילה את חיי,
אבל מחקה כל משמעות שהייתה להם.

בגלל זה נפלתי במלכודות הכי טיפשיות,
כי הייתי תמים כמו תינוק,
ואנשים ניצלו את זה,
במקום להתחשב במצבי
לא שהם ידעו מה הוביל למצבי,
אבל הם ידעו את מצבי,
וזה לבדו היה צריך לתת להם סוג של התחשבות מסוימת בזולת,
כמו שאומרים "אל תשים מכשול לעיוור,"
המוח שלי היה עיוור.

ובכלל לא צריך לנצל חולשות של אחרים כדי לדרוך עליהם,
זה לא עובד ככה, קשה להם גם ככה,
או שהם לא מודעים ל-מה שהם עושים
אתה רואה אדם, אתה חושב "וואי, איזה דפוק,"
אבל אולי הוא נדפק כשהקריב עצמו להציל מישהו?
אתם לא יודעים
וגם אם דרכי הייתה מוטעית, היא הייתה מלאה אהבה,
והתחלפה בשנאה רק כשניצלו את התמימות ואת האהבה
אז כמו שאמרתי -
אל תיצרו מפלצת, ואחר-כך תתלוננו שיש מפלצת...
זה לא חכם במיוחד.