באותה שעת צהרים היו תנאי מזג האוויר סבירים יחסית. אמנם זה
מוזר שמינוס 17 מעלות צלזיוס ורוחות במהירות 65 קמ"ש נחשבים
כתנאים סבירים, אבל המוזרות נעלמת ככל שהדברים נוגעים לפסגת
העולם. המקום בו האדמה נמצאת הכי קרוב לאלוהים או למי שזה לא
יהיה, שמחליט האם בכל רגע נתון יהיה שם גן עדן שליו או גיהינום
ממית. ברוכים הבאים לפסגת הר אוורסט.
שום שלט לא קידם את פניהם שם בפסגה. הם היו שלושה. שניים מהם
הביטו נפעמים סביב וניסו לנצור במוחם את המראה החד פעמי של
אינסוף הפסגות הנמוכות מהם. השלישי לא טרח להביט. הוא הכיר את
המראה ממאות הפעמים שטיפס מעלה. הוא רק חיכה שהשניים האחרים
יסיימו את חמש דקות השהיה בפסגה המותרות לפי תנאי רישיון
הטיפוס ויתחילו בדרך היורדת מטה למחנה הבסיס.
זר לו היה נקלע למקום, היה מתקשה לזהותם. הם היו עטופים מכף
רגל ועד ראש בציוד מגן באופן שלא איפשר לדעת מיהו הגבר, מיהי
האישה ומיהו השרפה המשמש להם כסבל. טוב, אולי אותו היה קל יותר
להבדיל משני אדוניו גם בגלל שהוא לא נזקק לבלון חמצן, גם בשל
הארגז שסחב על כתפו בעבורם וגם בגלל הסמרטוטים שעטפו את גופו.
לעומתו, היו שני האחרים מכורבלים היטב באוברולים תרמיים
מודרניים. אוברול אדום מזה ואוברול כחול מזה.
כשייצבו את גופם למול הרוחות העזות, שלף בעל האוברול האדום
מכיסו פיסת בד מגולגלת ומיהר להציגה באוויר הדליל. היה זה דגל
סין. הוא מסר מצלמה קטנטנה לאוברול הכחול שהצליח במאמץ ניכר
לייצב את ידיו ולבצע את התצלום. זה היה הרגע שמתחת לאוברול
הכחול בעבע הכעס.
ג'ניפר לורנס זהו שמה של הכועסת. כשצילמה את הסיני, לא יכלה
שלא לכעוס על עצמה על ששכחה להביא את הדגל שלה. הרי תמונתה עם
הדגל האוסטרלי בפסגת האוורסט יכלה להתפרסם בעמוד השער של כל
עיתוני קנברה. אולי אפילו הייתה מוזמנת לפגוש את ראש הממשלה.
אבל כמעט מיד התחלף הכעס ברגש אחר. חשוב יותר לפחות בעבורה:
תחושת ההישג. "עשיתי את זה", "הצלחתי", "הראיתי לעצמי שאני
יכולה". מסיכת החמצן שבפיה שללה ממנה את יכולת הדיבור, אבל לו
יכלה אותו רגע לדבר, הייתה צורחת מילים אלו בכל הכוח ומשחררת
מועקה של שנים. ממש לא היה משנה לה אם המילים היו יוצאות מפיה
בצורה תקינה או בגמגום הרגיל שלה. כי גם שם, בגובה העצום היא
לא שכחה את הגמגום הזה שאתו נולדה. ולא רק שלא שכחה, אלא
שבאותו רגע היא זכרה כל אחד מהילדים שהציקו לה בגללו בבית
הספר, ואת המורים שלא שתפו אותה בשיעור, ואת שיעורי הדיבור
המעיקים בביתה של מיסיס בלאק, ואת ג'ימי בלאק שהתחבא מאחורי
גזע העץ הגדול שבחזית והבהיל אותה בצרחה עד שנשמתה כמעט פרחה
ממנה. היא זכרה איך התנצל אחר כך והסביר שאמו עמדה מאחורי
התעלול בניסיון לראות אם בהלה יכולה להעלים גמגום. היא זכרה
איך סלחה לו ואיך הוא, אדום כולו הציע לפצותה במילקשייק במרכז
העיר והיא הסכימה. היא זכרה איך נתן לה את הדובדבן שפיאר את
ערימת הקצפת במנה שלו, ואיך כשליווה אותה בחזרה הביתה ניסה
לנשקה, ואיך גשר המתכת שעל שיניו העליונות הזכיר לה את גשר
הנמל שראתה בסידני. בת כמה הייתה כשאביה הראה לה את הגשר
בסידני? עשר אולי אחת עשרה. היא זוכרת איך ניסה לעודד אותה שיש
דברים גרועים מגמגום ואולי כשתגדל הוא ייעלם מעצמו ואיך היא
חשבה שאין שום דבר נורא יותר מהגמגום שלה. לו רק ידעה ששבוע
מאוחר יותר יקבל אביה שבץ וימות, הייתה מתרכזת יותר באביה ולא
בגמגום המקולל. אבל זהו זה, אם הצליחה לכבוש את פסגת העולם,
הרי שתצליח להתגבר על כל קושי אחר למרות הגמגום. היא יכולה
לסמן מטרות ולהגיע להישגים. עכשיו כל מה שהיא צריכה לעשות, זה
רק לרדת למטה בזהירות ולהתחיל לחיות. נכון שהיא מגמגמת. אז
מה?
שין- יה לקח בחזרה את המצלמה וטמן אותה עמוק בכיס האוברול
האדום שלו. הוא בכלל לא רצה לטפס. לא על האוורסט ולא על שום הר
אחר. כשנצטווה להתייצב במשרד מזכיר המפלגה במחוז, חשב שצפויה
לו חקירה נוספת. עוד אחת בשרשרת חקירות אינסופית שחווה מאז
נעצרו הוריו. הם ניסו לקדם יוזמה כלשהי שלא נשאה חן בעיני
השלטונות ובאחד הלילות נעצרו. חודשים ניסה לברר מה עלה בגורלם,
אפילו שילם לכמה פקידים. לבסוף נמסר לו רשמית שהוריו מוחזקים
במחנה חינוך מחדש במערב המדינה. בעצת אחד המשוחדים נסע לבירה
והתדפק שם על הדלתות. שבועיים נע ממשרד למשרד ולבסוף, כשאזל
כספו, שב מיואש הביתה. ואז הגיע הזימון לעיר המחוז. "המדינה
זקוקה להישג הסברתי" נאמר לו, "לך תתאמן בטיפוס הרים ואם תניף
את הדגל על הפסגה, אמך תשוחרר". ככה נודע לו שאביו מת במחנה.
בכל צעד שעשה בדרך אל הפסגה, ראה שין - יה את אמו לנגד עיניו.
הוא ניסה לדמיין את רגע המפגש ביניהם, את דמעותיה שתיספגנה
בחולצתו, איך תספר לו את קורותיה עד שתתעייף ותירדם על הספה
הנמוכה ולא תתעורר גם כשיכסה אותה בעדינות בשמיכה חמה. הוא ידע
שלמחרת היום תקום בכוחות מחודשים, תיכנס למטבח ותכין לו את מנת
החזיר עם הצ'ואו והדיונון שהוא כל כך אוהב. הוא ידע שארוחה
חגיגית שכזו דורשת מקלות חגיגיים ולמענה יפתח את מקלות הבמבוק
עטויי הלכה השחורה שפעם קיבל כפרס על עמידה במכסה השנתית
שנקבעה לו במפעל המתכת הממשלתי בו הוא עובד.
שין - יה עמד על הפסגה ברגשות חצויים. מחד היה מרוצה שהצליח
להשיג את התמונה שתביא לשחרור אמו, מאידך לא יכול היה שלא
לחשוב ברגעים אלו על אביו המת. הוא זכר איך האבא לימד אותו
לדוג בנהר, כמה היה גאה בו כשתפס את הדג הראשון ואיך ניסה
להסביר לו שאולי פעם יוכלו להקים עסק פרטי משלהם שיעסיק דייגים
רבים ואיך התוצרת תימכר למפעל הגדול בשנז'ן והם יקבלו את הכסף.
הוא התנער ממחשבותיו. לא היה לו שום ענין לשהות ולו דקה נוספת
במקום הקשה הזה. כל רצונו היה להגיע כבר למחנה הבסיס ולהתחיל
בדרך הארוכה הביתה. הוא סימן בידו לבחורה שצריך להתחיל לרדת.
את מראה פניה ואת שמה לא זכר. הרי רק במקרה נפגשו בסוכנות
בלהסה כשחיפשו לחלוק ביניהם את עלות סבל השרפה.  
מהקלי הביט בקנאה בשני הזרים ששכרו אותו. הוא קינא בציוד
הטיפוס המודרני שברשותם, הוא קינא בעושרם והוא קינא בבתי האבן
שלהם אותם ראה בתמונות שהציגו לו בעת ההכנות במחנה הבסיס.
התשלום שקיבל מהם מראש בלהסה, יספיק לו ולמשפחתו לחודשים
הקרובים. ומה אחר כך? עוד משלחת? עוד טיפוס לפסגה? הרי במוקדם
או במאוחר יקרוס. ומה יהיה אז על משפחתו? כבר כמה שנים שהוא
חושב כך. הוא בטוח שאף סבל אחר לא חושש כמוהו מהעתיד  אבל הוא
לא יכול לדעת כי לא העז לשתף אף חבר, לא במחשבות ולא בפתרון
שמצא. כי מהקלי מצא פתרון. בשנים האחרונות, אחת מארבע משלחות
מטפסים שהוא מלווה כסבל, חווה אסון. הזרים מתים ורק הוא,
המקומי המיומן, ניצל. איש לא חוקר, איש לא בודק ואין גם
ניצולים שיספרו כי הסבל שלהם דחף אותם לתהום באחד העיקולים.
הוא יורד מההר עם הארגז השייך לנספים, מדווח במשרד על האסון
ולוקח ממחנה הבסיס את כל חפצי הנספים. מה לא לקח כבר? נעליים
טובות ומעילים משובחים וסוודרים ותכשיטים ומזון מערבי. את הכל
הוא מוכר בשוק בלהסה. איש מלבדו לא יודע על הר השטרות התחובים
במזרון הקש שלו. עוד משלחת אחת ויגיע לסכום שיאפשר לו לקנות
מבנה אותו יהפוך להוסטל. ואז חסל סדר טיפוסים וסבלות. לפעמים
בחלומות הוא רואה הבזקים של פנים. אותם אלו שפגש במחנה הבסיס,
אותם אלו שהשליך אל מותם. אין בו רחמים עליהם כי הרי הם זרים
ועשירים ושונים מבני עמו ובכלל בוודאי מתו עוד לפני ששופדו על
סלעי הקרח המחודדים שבמורד. והוא, יש לו שבעה ילדים מאשתו
שבכפר ועוד ילדה מהאישה הסודית בלהסה. עכשיו כשהרשה לדמותה של
האישה הסודית לצאת מהמגירה הסודית שבמוחו, הפך בשרו חידודין
חידודין. לא מחמת הקור חלילה אלא מזיכרון העונג שהיא מסבה לו
בכל פעם מחדש.  הוא נזכר בפניה הנאות ובעורה החלק, חלק כמו
אותה דיסת חלב יק בחושה היטב שהוא אוכל  בחגים. והנה הוא רואה
את טקסי החג והבגדים הצבעוניים שתושבי הכפר שומרים לימים
טובים. הוא ממש יכול היה לשמוע באוזניו את הצליל העדין של
הפעמונים המתנגנים ברחובות הכפר בימי חג. כשיפתח את ההוסטל
ויביא אליו את האישה הסודית, גם הוא ילבש את בגדיו הצבעוניים
וינגן בפעמונים לאות שמחה.
שני אדוניו מסמנים לו בתנועות ידיים שהגיעה העת לזוז. הוא מניד
בראשו והולך אחריהם בצייתנות. כל גופו דרוך לקראת העיקול
הקרוב. הן מי כמוהו יודע שאחרי שלוש ירידות מוצלחות בחודשים
האחרונים, שוב הגיע תור המשלחת הרביעית לחוות אסון.