הפעם ישבתי עם שרי, אלמנה די צעירה כלומר התאלמנה לא כ'כ
מזמן.
כיוון ששתינו מבחינה זו באותו מעמד, יש לנו הרבה על מה לשוחח.
כמובן שאנחנו מאד שונות, היא קטנה, מזורזת וצחקנית, עגלגלה,
וחברותית, ואילו אני גדולה יחסית, רצינית, אולי קצת 'כבדה'.
כך שישבנו באחד ה'אמשים' הללו כפי שאמר הסטיריקן האמריקאי,
במועדון, בהמתנה להרצאה שתהיה בעוד 3/4 שעה במועדון שלנו.
דיברנו על ההשפעה של האלמנות עלינו, מכל מיני כיוונים, מה זה
עשה לנו .יש די דמיון בין מה שהיא מרגישה ומה שאני. הנה מה
שהיא אמרה לי:
תשמעי, מלבד החסר והאין הגדול שנפער, כאשר בן הזוג נעלם מהחיים
שלך, נעלמים עוד דברים. שלא לדבר על הטבות מובנות מאליהן
כביכול: יש על מי להשען, אם קרה לך משהו-או לו, אתם 'קבוצת
תמיכה' איש לרעהו. כל כך ברור למי שזוג, וכל כך חסר למי שכבר
לא, אז מעמד האלמנות בעצם משנה גם את מקומי בקהילה הקיבוצית.
אפילו מבחינה כלכלית. חצי תקציב. ובטח שמעת על 'רישום דירות'
על שם החברים, בקיבוצים, על אף כל השנים שלנו כזוג, במה שנקרא
'היום הקובע' הוא כבר לא היה בחיים-נפטר כמה ימים לפני ההצבעה
הזו, כך שהזכאות שלי כחברת קיבוץ ותיקה לדירה שלמה, כלומר
-מספיק שנות ותק בקיבוץ, עברתי 'על הגבול'. הייתי צריכה להאבק
על הכרה בכל שנה שלי כאדם עובד, ושנות חברותי בקיבוץ הולדתי לא
הוכרו כאן. אף שבקיבוצים אחרים כן, (כביכול לא עבדתי מספיק
שנות עבודה לרשימת הדירה בטאבו על שמי.) זה הסתדר אחרי כמה
נקודות זכות ש'גירדתי'-למשל שנת גיוס בקיבוץ צעיר בנעורי,
הוכרה לצורך חישוב חברותי כאן.
שלא לדבר על כל שנות עבודת בעלי ש'התנדפו' כהרף עין. לא מוכרות
לי בזכאות לדירה.
או משהו פרוזאי אבל חשוב כמו הנסיעות לילדים או חברים... כדי
לנסוע בשבת לילדים הוא היה מזמין מכונית מהקיבוץ, ו-יאללה,
נוסעים לכמה שעות וחוזרים. עכשיו, כיוון שבשבת אין תחבורה, זה
נמנע ממני. לנסוע למשך כל הסופ'ש אל הבן או הבת, זה לא תמיד
מתקבל בשמחה על ידי כלותי...היו שמחות לסידור הקודם.
  או, בטיולים, להרשם כזוג לחדר באכסניה או מלון בטיול איזורי
מאורגן של יומיים: גם כיף וגם חצי מחיר.

 זה גורם להרבה בדידות בשבתות שנשארת כאן. ויש הרבה כאלה. לא
רוצה להכביר מלים על מה זה להיות לבד בבית, בקבוץ מרוחק, כשאין
תחבורה מיום ו' אחה''צ, אין לאן ללכת, אין עם מי לדבר, אין לאן
ואיך לנסוע. אני מרגישה לא פעם כמו  מאסר עולם-לפחות עבורי,
שבת כזו בהסגר...אני והקירות...אם הייתי בעיר, לפחות הייתי
יוצאת להסתובב קצת, לשטוף את העיניים ולהתאוורר...
שאלתי אותה:
ומה עם הילדים?
הילדים...משתדלים להגיע, אבל לא כל שבת. אני נוסעת אליהם .
האמת היא שהם עובדים כל כך קשה במשך השבוע והילדים
אחה'צ-סחוטים...השבת היא היום היחיד להיות ממש משפחה. הייתי
באה בכל זאת אבל לא רוצה לתפוס את המקום של הילדים והקצת
אינטימיות שיש להם בסופ'ש-בו הם נפגשים לעתים עם חברים או
מטיילים קצת...קודם עם בעלי היינו מצטרפים יחד...
מה עם ללכת לחברות: או להזמין?
מה זה חברות, היא שאלה
נו, מישהי שכשאת מרגישה בדידות את נכנסת אליה בלי הודעה
מוקדמת, פשוט כדי לחלוק את היום הלא נגמר בשתיים, לשוחח,
לצחוק...כבר כל העסק נעשה פחות נוראי...
היא חשבה  קצת.
תשמעי, יש בעיה.
מה זאת אומרת?
היו, היא אמרה, וחשבתי שעדיין יש. חברות. כשהתאלמנתי. אבל...
למשל, חברה אחת: שכשבעלה ובעלי חיו, כזוגות, היינו נפגשים,
האמת לרוב  בביתה, צחוקים, קשקושים, כיבוד, נחמד. להפגש עם
אנשים, גם חברים שעזבו כבר את המשק באו למפגשים אלה. האמת,
בעיקר כאלה שהיו חברי נעורים של בעלי ושל בעלה. הרי אני
הצטרפתי לקיבוץ דרכו. אבל היא היתה ממש כמוני, כמעט אותו גיל,
בת קיבוץ וצברית; עבורה זה היה נישואים שניים, הראשונים
התפרקו, אך הביאה מהם 2  ילדים איתה. גם בעלה גרוש והביא
לנישואים אלה 2 ילדים. אבל הם היו משפחה מיוחדת, מאד אהובים
בקיבוץ, ואוהבים אנשים, תמיד שמח במפגשים הללו. כמובן  שגם
אנחנו אירחנו אותם ואחרים, הוא היה חבר אישי טוב מאד של בעלי,
גם עבדו יחד, והיא כמוני בת קיבוץ -היינו כמעט הנציגות היחידות
במעמד זה במשק. ודי ידידות.
בעלה נפטר לפני מעל 10  שנים,
ואני חשבתי שיש להמשיך הקשר, לא פעם נכנסתי אליה-בדרך כלל זה
זה היה ביקור קצר כי תמיד מיהרה לאיזשהו מקום... טוב, מגיע לה
חיים, לא? אבל זה נראה...כאילו היא סגרה אחריה את כל הדרכים
לשנים שהיו זוג, ביחד. סגרה מאחריה. אפילו משפחתית. התנתקה גם
ממשפחתו, שכזוג היו  בקשר מצוין עם כולם.
הייתי מתקשרת אליה, ניגשת... אבל התנתקנו. ואי אפשר להגיד שהיא
עודדה את המשך החברות. היא מצאה חבר, יש לה נכדים ובן וכלה
במשק שהיא עוזרת שם.
כשהתאלמנתי, דממת אלחוט. לא מופיעה, לא מצלצלת. שנים. לעולם!
זה מעליב! קוראת לעצמה חברה שלי ושולחת לי בווטסאפ לשבת זרי
פרחים ואמרות שפר על חברות כמה זה יפה, חשוב,  אבל איפה את?
שתכנסי איזה ערב-אני יודעת שאת עסוקה, אבל... חצי שעה, פעם
בחודש... לראות מה שלומי. אפילו טלפון...כלום. חברה עאלק...
- את כועסת עליה, אמרתי.
כועסת מאד, היא  ענתה.  אני מוחקת בווטסאפ את הברכות שבת שלה.
אם היתה מתעניינת קצת, הייתי סולחת לה אבל לא.
אמרתי: אולי קשה לה עם אינטימיות של חברה. שיחות נפש. שיתוף.
יש בני קיבוץ שזו נקודת התורפה שלהם. חלשים באינטימיות.
היא המשיכה: או חברה שניה: מאותו חוג. היינו די חברות, נושאים
משותפים לשיחה. היה קשר מאד יפה.
הם עוזרים לבנם שגר במשק עם הנכדים. הבן ואשתו עובדים מאוחר,
אז... נכון, כל הכבוד. אבל מבחינתם החיים נמשכים כמו קודם, הם
מטיילים, לוקחים את הילדים לטיולים-גם הנכדים הדתיים, שיכירו
את הארץ, ואצלי... הם כלל לא חושבים שכחברה-וזה מאד הפתיע
אותי,- שאצלי העולם התהפך ושום דבר לא כמו קודם. הבדידות,
הבדידות...   איפה טלפון, מה שלומך? איפה את השבת-בואי תאכלי
אצלנו ארוחת ערב בששי בלילה? עם המשפחה? פעם בחודשיים, או
בכלל... פעם אחת. מה יקרה-והרי ישבנו יחד אצלם או אצלנו לא
פעם... אני רק אדם אחד, בכל זאת, לא? לא טלפון, אימייל. לא
מתעניינים, כלום...
ואני הרי יודעת שהם עסוקים. היא פעילה בתחום הקיבוצי, ושניהם
עוזרים כל יום עם הנכדים כי בניהם עובדים מאוחר. אבל, פעם
בחודש, משהו... בעיקר בחגים, בשבתות כשהילדים לא באים אלי או
אני אליהם... זה לטפס על הקירות מהבדידות. אם הם חברים
אמיתיים, איך זה שזה לא עולה על דעתם? ועוד באיזור הדרום, כאן,
בשבת אין לאן לנסוע ומיום ו' מוקדם גם לא עובר שום אוטובוס
ליד המשק-תחבורה נגמרת מוקדם באיזור. וכשאת לבד... לעתים חושבת
על התאבדות, בחיי, כל כך לבד אני מרגישה. ואני בעצם בן אדם שמח
ואוהב חיים, וגם מנצלת כל אופציה בכל זאת לטייל, לראות סרטים,
הצגות, לשמוע הרצאות מעניינות כמעט בכל עניין...בקיצור אוהבת
את החיים...חברות עאלק...הרי אני אותה אחת מקודם, לא? והרי
ברור שבגיל הזה לא אקח את בעלה או החבר שלה, לא?
נפגשות רק בדברים חברתיים, נסיעה להצגה, סרט, מסיבה כללית...
היית מצפה שדוקא כשנשארת לבד חברות ידאגו לך. קצת...איזה
מסקנות עצובות על טבע האדם, על ערך החברות...
הנהנתי.  ודוקא את כל כך חברותית, אמרתי לה...
אצלנו במשק, אמרתי, זה אחרת. ראשית יש נגישות גדולה יותר לעיר,
נהג -בית קיבוצי שלוקח אותנו לאן שצריך בכל הסביבה עד 9 בלילה.
אם לקופת חולים, התעמלות, לקניות, סרט, הצגה, אם נסעת לטיול
איזורי מאורגן עד 6-7 בערב, יש איך לחזור הביתה לקיבוץ
מהמועדון האיזורי שם מורידים אותי. וגם-אנחנו חבורה שעושים
דברים כאלה יחד. אני גם מתנדבת ועוזרת לילד בביה'ס, שמתקשה.
נותן לי המון, וגם הידיעה שאני עוזרת לו ומקדמת אותו.
תחשבי על התנדבות
כן, היא אמרה...