הגברת ישבה על אדן החלון
ועישנה נרגילה שהייתה מונחת על הרצפה החשופה.
מניתי את הכסף בזהירות,
לא היו יותר מדי צידוקים לטעות.
כל אגורה, כל שטר, היה חשוב לנו במסענו לאפריקה.
הכסף היה שמן והשטרות עבות,
זה מצא חן בעיניי.
זה היה מעל ומעבר למטרה שהצבתי לעצמי.
"גברת פאמלה," אמרתי לה, ככה קראתי לה,
"בקצב הזה נגיע לאפריקה מלאים בכסף עוד באוגוסט,
את בטח מרוצה,"
היא חייכה חיוך מסומם ועצמה מעט את עיניה בהנאה,
"בוודאי שאני מרוצה,
סוף-סוף נעזוב את הארץ המחורבנת הזאת,
ונשקיע בחלומות שלנו,"
החלומות שלנו היו פשוטים,
אבל לא ניתנים לביצוע בארץ.
בקתת בוץ ליד הים,
אוכל מהכפר הסמוך,
מיטה זוגית, שולחן, שני כיסאות,
ועוד מיטה אחת קטנה - לילד שיהיה לנו.
"עוד מכה אחת או שתיים, ואנחנו שם,"
אמרתי לה והכנסתי בזהירות את הכסף הרב למזוודת בד.
"אין כמוך, ויקטור," היא התחנפה.
היא קוראת לי ויקטור.
שמתי דיסק של בוב מארלי
וגלגלתי ג'וינט עבה במיוחד.

אנחנו שנאנו את בית-הספר,
למרות ובעיקר בגלל שהיינו תלמידים טובים וממושמעים.
היינו מאולפים, היא הייתה אומרת,
כמו חיות בקרקס,
וכל החיים שלנו עד השיבה
היו אמורים להיות מרוץ אינסופי
אחר פרנסה, בית, ו... זהו.
היינו אמורים לחיות ולשלם כל החיים שלנו
לבעלי הון שונים על זה שאנחנו קיימים.
היינו צריכים גם לעבוד בשבילם,
גם לשלם להם,
גם לתת להם לשטוף לנו את המוח,
וגם לגדל ילד שיצדיק את עסקי הנשק שלהם -
וימות בקרב.
הכינו לנו מסלול ארוך, עבה ומפותל
של לימודים אקדמאים
כדי שהתכנית שלהם תצא לפועל,
אבל לא אנחנו.
ראינו, הבחנו, בודדנו,
ורצינו חיים משלנו בשביל עצמנו.
ולכן אנחנו טסים לאפריקה עוד כמה חודשים,
עם תיק מלא כסף שיספיק לנו לכל החיים,
בלי בית-ספר, בלי קריירה,
בלי שטיפת מוח, רק אנחנו והים.
והמוצ'אצו הקטן שנגדל ונלמד אותו בעצמנו.
לא היה צריך יותר מזה.

"הילד שלנו,
אני אלמד אותו לשחות," אמרתי לה.
"ואני אלמד אותו לצייר," היא אמרה,
ואז היו דפיקות חזקות בדלת.
"מי זה?"
"משטרה,"
היא התכווצה במקומה על אדן החלון,
אני חיזקתי את הבריחים.
"אין לכם מה לחפש כאן!" קראתי,
"תפתח!" הם צעקו.
שלפתי את האקדח ויריתי דרך הדלת,
מיד החלו מטר של מהלומות על בריח המנעול.
"אין להם מה לחפש כאן..."
פניתי לגברת פאמלה,
ואז הדלת נפרצה.
היא נבהלה ומעדה מהחלון החוצה,
אוחזת בכוח באדן החלון כשרגליה באוויר.
הם ניסו לאזוק אותי,
אבל אני נאבקתי בהם כדי להציל אותה.
היינו בקומה שמינית.
"אתם לא מבינים..."
אנחנו מבינים טוב מאוד," הם צעקו
והכו אותי על שניסיתי להתנגד.
"ויקטור!" היא צעקה,
אבל הם לא שמעו.
חבטתי בהם בכל הכוח
והם הכו אותי בקת האקדחים.
היה רגע של חוסר תשומת לב
ורצתי לעבר החלון.
רק נגעתי בידה, לא הספקתי לאחוז,
והיא צנחה.
"פאמלה!" צרחתי.
ואז הם הממו אותי בשוקר חשמלי
והתעלפתי.

לא הייתה פאמלה יותר,
והיה אני בתא כלא.
גם כסף לא היה,
לא אפריקה ולא מוצ'אצו.
רק השיטה,
ששוב פעם ניצחה.