בילדותי, אהבתי לבקר בבית סבתי. זה היה בית פרטי, מהבתים
הישנים, עם שירותים מחוץ לבית. היה בחוץ דוד חימום גבוה עם
ארובה, שתחתיו דלקה אש, לחמם את המים, למקלחת של הגדולים.
אנחנו, הילדים, התרחצנו בגיגית פח, בחצר. ויונים, המון יונים
הסתובבו שם בימי שבת. היונים של סבתא לא חירבנו אף פעם. הייתה
לסבתא חצר ענקית, עם עצי פרי, לול תרנגולות ומרפסת לתפארת.
הפירות היו עטופים אחד אחד, בשקיות נייר חומות, בגלל הציפורים
הרעבות. היה לה גם סבא בבית. בין סבתא וסבא שָ-רְרָה אידיליה.
היא קראה לו נְבֵיְילֶה , והוא קרא לה מַכְשֵּׁיְיפֶה. ככה
קראו פעם, כשאהבו. היא הכינה לו כל שבת צלי קָאצְ'קֶע והוא עבד
קשה, לפרנס אותה. הכי אהבתי את לול התרנגולות בחצר. כשאף אחד
לא ראה, נהגתי להתגנב לתוך הלול, עצבנתי את התרנגולות ואפילו
ניסיתי לעמוד בשיווי משקל על אחד המוטות המושחלים לרוחב הלול.
פעם אחת ממש הרגשתי שאני תרנגולת, אבל כמה שהתאמצתי, לא יצאה
לי ביצה. והמרפסת, שם הבאתי לביטוי את כישורי הקליעה שלי.
בניתי קשת מענף של אחד מעצי הפרי, ומענפים דקים בניתי חיצים.
הכיף שלי היה להתחבא מאחורי הקיר של המרפסת, הגובל עם המדרכה
ולירות חיצים לעבר גלגלי המכוניות שחלפו בסמוך. יריתי רק
בגלגלי שפיצים, אלה של פעם. המכוניות היו עוצרות בחריקת צמיגים
ואני ברחתי כמובן, כי תמיד התרחקתי מאלימות. בַּבּוּשְׁקָה,
קראתי לה. היא לא הייתה סתם סבתא. היא הייתה סבתא שלי! |