היתה חולמת עבורנו ופותרת אותם. מסתכלת לנו עמוק ורחוק אל תוך
העיניים וחופנת את שתי הידיים שלנו ככה שהאגודל שלה היתה מכסה
את ארבע האצבעות שלנו, וארבע האצבעות שלה מתחת היו סוחטות לנו
את כף היד לעבר האגודל, מוציאות קצת "מיץ של הנשמה" - שיהיה עם
מה לעבוד.
כשהיתה חולמת עבור עידן, היתה מכניסה כמוהו קוביית שוקולד לפה
ונרדמת איתה, מקשיבה למוזיקת לילה זעירה כשחלמה עבור יובל,
מסתבכת עם המסטיק כשחלמה לשירה. "הכי קרוב אליכם", היתה אומרת
לנו ותמיד חלמה אותנו בדיוק.
כל ההחלטות החשובות שלנו, נעשו בדרך הזו. ככה שירה החליפה בית
ספר ועברה גם לנהל אותו, עידן החליט לצאת לקורס קצינים ולבחור
בקריירה צבאית ויובל הפך להיות מוזיקאי מוכשר ומצליח בעולם.
כשעלתה לארץ מדמשק, היה ברור לכולם שאת הכרית של סבתא רבתא
שולמית, מקבלת רוזה שאמנות החלימה עברה אליה.
יש לה את המרקם הכי מדוייק שאפשר למצוא. לא רכה מדי ולא קשה.
לא גדולה מדי ולא קטנה. מניחים עליה את הראש ומיד נרדמים. כמעט
מכושפת. כל חלום הותיר בה כתם. היו כתמי זיעה, כתמי תה, שוקו,
שוקולד, מסטיק וכמובן השמנים שהזליפה עליה. לרוב היו אלה
לבנדר, רוזמרין, קמומיל, אקליפטוס, גרניום וורדים.
סבתא רוזה הכירה היטב את כל החלומות שהותירו חותם עוד מהתקופה
של סבתא רבתא שולמית. קורות המשפחה מזה ארבעה דורות היו על
הכרית הזו. היתה מתבוננת בה היטב בכל בוקר ומפענחת את הסימנים
החדשים.
יש אצלנו אמונה במשפחה שרק הנשים יכולות לחלום עבור אחרים
ומתוך הנשים, רק הבנות הבכורות - ככה יצא שאני הייתי הבאה
בתור. כשהופיע אצלי הדימום הראשון בגיל אחת עשרה וחצי, לקחה
אותי סבתא רוזה לחדר השינה והניחה את הכרית על ברכיי. הריחי
אותה, אמרה לי. הריחי כל סנטימטר בכל צד. אני זוכרת איך
הופתעתי ממגוון הריחות. ריח של מי ורדים, לימון, ריח מתוק של
שוקולד, זעתר, כוסברה. היו גם ריחות חזקים, מוגדרים וברורים
שאז לא ידעתי לנקוב בשמם. למדתי לזהות בעיניים עצומות את
מיקומי הריחות ממש כמו נגן מפוחית המכיר את הנקבים. בחלוף הזמן
הכרתי כל כתם וכתם ויכולתי לומר מה נחלם עבורו ומי חלמה אותו.

כשהגיע זמנה של סבתא רוזה להמשיך הלאה, היה ברור לכולם שהכרית
עוברת אלי. שאני החולמת.
אני מלטפת כל סימן וכתם ומרגישה את כל השושלת שלנו. מחבקת אותה
וגל אדיר של חיוניות מציף אותי.
כשהעין שלי מבחינה בכריות עירומות מונחות בערמות אשפה, אני
נמשכת אליהן כמו דבורה לפרח. מזהה סימני חלומות על פי הכתמים
ומתארת לעצמי איזו אווירה סבבה את מי שהניח ראשו על הכרית.
יפה, שהיתה העוזרת הותיקה שלנו עד שפרשה, הכירה את מנהג החלימה
וכשהחליפה מצעים, היתה עוטפת את הכרית בדחילו ורחימו. אחריה
היתה תחלופה לא מעטה, וכל אחת באופן גורף הציעה להשליך לפח את
הכרית ה"כל כך מוכתמת" / ה"די מגעילה, את לא חושבת שהגיעה
זמנה" / "ניסית לכבס אותה"...
מאז יפה, אני כבר לא מסבירה לאף אחת. שיחשבו מה שיחשבו.