צפוף
צפוף. נורא צפוף לי. לא מסוגל לשכב על הצד, החול חוסם את הכל.
גם האוויר, המעט שנותר, די מעופש. אני מנסה לשמוע את הקולות
מעלי. מה הם ממלמלים שם? אותיות נשמה. מה לי ולזה. זרזיף חול
דקיק נכנס לי לאוזן ומדגדג אותי, למות. ניסית פעם לגרד באוזן
בלי להזיז את היד? ושוב קולות עמומים. נשמע כמו אבינועם. בטח
מספר עלי דברים טובים. נו מה, זה לא הזמן לדבר על השטויות
שעשיתי, על הפתיל הקצר שלי. עוד יגיע הזמן. ידברו, ועוד איך
ידברו. מעניין אם אחסר להם. כמה הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר
בשבעה. נראה מי יצחק ראשון. לבכות אני לא מרשה. זבוב זבוב, אבל
עם עקרונות. בינתיים, לפי הלחץ שאני מרגיש, נאספים עוד חברים
ובני משפחה. ישנם המאחרים הכרוניים, ניחא, כבר לא בוער. מה זה?
מישהו דופק מלמעלה. מתחשק לי להגיד "כבר תרמנו", אבל הדפיקות
נמשכות. בתור מת, החלטתי להסתכל על המתרחש מלמעלה וראיתי שתקעו
על ערימת החול שלט קטן, עם השם שלי והתאריך של היום. דפוקים.
למה מי מת? מה הם מבינים, אותם אלה שלא זכו למות, על החיים
שאחרי. לא שהאמנתי בזה. טעיתי. האמת? אלמלא טעם החול בפה
והגרגרים שנכנסו לאוזניים, הייתי אפילו נהנה מהמצב. נזכרתי איך
פעם, לפני שנים, כשדמיינתי את הלוויה שלי, חשבתי על הכלב שלנו,
זצ"ל, וכתבתי "רצועת כלבים נשרכת, תלמדני שהוא עצוב". ועכשיו,
את עומדת ליד כולם, קצת בצד, עם כובע רחב שוליים ומשקפי שמש
כהות, ובחיי, סיפרתי לך פעם שמתים יכולים לראות מבעד לעדשות
הכהות? נשבע לך שאני רואה חיוך קטן בעינך הימנית, ובשמאלית
דמעה. ופתאום, הרגשתי שאני לא לבד. הרעש ממפעל המצבות הסמוך
מחריש אוזניים. נורא. וצפוף.