א

נו, שלום, אני שומעת מכיוון הכניסה לחנות. יש גסות ודחיפות
ב'נו, שלום' הזה, שהתלווה להם מבטא רוסי.
אני בחנות של יוסף האתיופי, בפינה של רמב'מ, מחפשת לי צעיף לבן
עם אימרה בטורקיז.
הויברציה שהחלה אופפת במהירות את החנות היתה של מחנק. קמתי
מהשרפרף והפנתי את ראשי לכיוון הכניסה. אני תמיד מתקשה להאמין
כמה מחשבות וארועים נדחסים לשניות בודדות.
כשהפנתי מבטי, יוסף הלך לקופה, החיוך הנהדר שלו, שכולו אור,
כבה באחת.
בחור בהיר, קצוץ שיער, לבוש בטרנינג לבן עם שני פסים כחולים
לאורך הצד החיצוני וחולצת טריקו לבנה צמודה, לרגליו כפכפים,
התקרב לקופה. בשמאלו חפיסת סיגריות והוא ממשיך עם עוד 'נו'.
'נו כבר, תביא'.
המעמד כמו האט את מחוגי הזמן, הכל נעשה איטי להחריד. ראיתי איך
יוסף פותח את הקופה, מוציא שלוש מאות שקל ומניח בימינו של
הבחור. 'טוב, עוד חודש', ריחפו המילים על אדים של מבטא רוסי
ועשן סיגריה. הבחור יצא מהחנות,
יוסף נאנח חרישית, שלא אבחין במתרחש והלך להעסיק עצמו אצל
התבלינים. מאה ושמונים מעלות מהעיניים שלי.
במקום הצעיף, קניתי שמיכה. כזו שהגברים האתיופים שמים על עצמם.
בד כותנה עבה, שכבה כפולה, מטר וחצי על שניים וחצי. בקצוות
שלושה פסים בירוק, כתום ואדום.
מבלי לפגוש את מבטו, הוצאתי שני שטרות של מאה ושני שטרות של
חמישים ושמתי על הקופה.
יוסף שם את השמיכה בשקית. מביטים בכתף זה של זו, אמרנו תודה
ולהתראות.

ב

סוף מאי, הדואר המרכזי בהרברט סמואל. המזגן לא מצליח לגבור על
הקהל הנושם ונושף. חם מאוד. חום של קוצר סבלנות, פתיל קצר
המתלהט באחת.
שבעה עשר אנשים לפני. חמש עמדות. החישוב שלי - בעד להשאר
ולהחזיק אצבעות שאוכל לשאת את הצפיפות והמחנק.
אני נשענת על הקיר של החנות. בכל פעם הם ממציאים פה את עצמם
מחדש. הפעם זו חנות לממכר צרכי דואר. מילא.
משמאלי, בשורת הכסאות הראשונה, יושבות שתי נשים מבוגרות. נראות
אם ובתה. ילד כבן חמש מצליח להתרוצץ בתוך הלחות, בין האנשים,
ולדבר עם עצמו. נע כמו בטיול כוכב בין השתיים לבין שאר באי
הדואר, כמו גופו לא מחבר אחד ועוד אחד ואינו יודע כי כל תזוזה
מיותרת מעלה את הטמפרטורה ומקצרת את אורך הרוח.
באחד מקודקודי הכוכב הרים משהו מהרצפה והחל מדבר אל גבר מבוגר
שלא ממש הבין כיצד נתגלגל זה אליו. לאחר שני נסיונות לקבל
תגובה כלשהי, חזר בדהרה לבסיס האם תוך שהוא שר לעצמו בקול 'כל
הילדים קופצים רוקדים'. לבסיס האם הגיע עם המילים 'גבוה
לשמיים'. הצעירה משתי הנשים שלחה יד ארוכה ומשכה אותו בכח
שאיים לתלוש את זרועו מהמקום, וצרחה בקול צרוד 'די כבר! מספיק!
שב פה ותפסיק לזוז. שיגעת אותי עם כל הדווארות האלה'.
באותו הרגע הגיע תורי ובדרכי לטלר מספר שתיים שמעתי את הילד
אומר 'למה, מה תעשי לי? תכבי עלי עוד פעם סיגריה?"
הספקתי לראות כיצד הוא משתחרר מאחיזתה ויוצא לסיור בקודקוד
אחר.