ב
סוף מאי, הדואר המרכזי בהרברט סמואל. המזגן לא מצליח לגבור על
הקהל הנושם ונושף. חם מאוד. חום של קוצר סבלנות, פתיל קצר
המתלהט באחת.
שבעה עשר אנשים לפני. חמש עמדות. החישוב שלי - בעד להשאר
ולהחזיק אצבעות שאוכל לשאת את הצפיפות והמחנק.
אני נשענת על הקיר של החנות. בכל פעם הם ממציאים פה את עצמם
מחדש. הפעם זו חנות לממכר צרכי דואר. מילא.
משמאלי, בשורת הכסאות הראשונה, יושבות שתי נשים מבוגרות. נראות
אם ובתה. ילד כבן חמש מצליח להתרוצץ בתוך הלחות, בין האנשים,
ולדבר עם עצמו. נע כמו בטיול כוכב בין השתיים לבין שאר באי
הדואר, כמו גופו לא מחבר אחד ועוד אחד ואינו יודע כי כל תזוזה
מיותרת מעלה את הטמפרטורה ומקצרת את אורך הרוח.
באחד מקודקודי הכוכב הרים משהו מהרצפה והחל מדבר אל גבר מבוגר
שלא ממש הבין כיצד נתגלגל זה אליו. לאחר שני נסיונות לקבל
תגובה כלשהי, חזר בדהרה לבסיס האם תוך שהוא שר לעצמו בקול 'כל
הילדים קופצים רוקדים'. לבסיס האם הגיע עם המילים 'גבוה
לשמיים'. הצעירה משתי הנשים שלחה יד ארוכה ומשכה אותו בכח
שאיים לתלוש את זרועו מהמקום, וצרחה בקול צרוד 'די כבר! מספיק!
שב פה ותפסיק לזוז. שיגעת אותי עם כל הדווארות האלה'.
באותו הרגע הגיע תורי ובדרכי לטלר מספר שתיים שמעתי את הילד
אומר 'למה, מה תעשי לי? תכבי עלי עוד פעם סיגריה?"
הספקתי לראות כיצד הוא משתחרר מאחיזתה ויוצא לסיור בקודקוד
אחר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.