היום יום חמישי. אמר מר שטרן לפני שטרק את המגירה. הדברים הכי
גדולים קורים ביום חמישי, הוא אמר, תמיד היה ככה ותמיד יהיה.
אתה חושב שקץ העולם יגיע? שאל אותו החתול שמיל. לא, יותר גדול
מזה, חתולי החמוד. השכינה, השכינה, היא תגיע. הוא הסתובב בחדרו
וחייך לעצמו. אכן, השכינה הגדולה, מהות הקיום, סוד החיים, תמיד
היא מתגלה לי ביום חמישי, אני כל-כך מתרגש אליה. ציפייתי. הוא
הביט לעבר החלון והזיל כמה דמעות של אושר. בעולם עצוב כזה
זקוקה לנו מעט נחמה... אתה לא חושב כך, חתולי? אני חושב שאני
אשכב לישון, אמר חתולי, יום קשה היה לי, ובוודאי גם לך. לא
תזיק לך שינה גם כן. אחרי שהשכינה תבוא, אחרי, יש זמן. בינתיים
אתה יכול לישון לך, חתולי, ואני אקבל את פניה של השכינה. החתול
שמיל חתולי באמת הלך לישון, כמו ש-מר שטרן ציפה. כמו כל יום
חמישי כשהם גרו יחד. שטרן נאנח אנחת רווחה קלה, ופנה אל הדלת.
הוא דפק עליה שלוש דפיקות. מי זה? שאל מר שטרן את עצמו. אני,
השכינה, ענה מר שטרן לעצמו. הו, כמה ציפיתי לך, אמר מר שטרן
לעצמו, ופתח את הדלת. השכינה נכנסה יפה וענוגה, לובשת בגדיי
נוצות, ועל ראשה כובע נוצות גדול. היא בירכה את מר שטרן, וללא
גינונים נוספים נכנסה וישבה אצל הכורסה. מר שטרן סגר בהתמוגגות
את הדלת. הוא מזג לה ולעצמו לימונדה קרה עם נענע, והתענג על
מילותיה וחכמת האמת שלה. היא דיברה אתו והוא הקשיב. הוא
התעניין והיא הסבירה. לבסוף הם בירכו זה את זו בלבביות, והיא
יצאה לדרכה. הוא סגר את הדלת. הייתה דממה אחרי שהיא הלכה. דממה
ברחוב. דממה בדירתו. דממה בראשו. הרי זו מהות האמת, סוד הכלום.
הוא החליף בגדים לפיג'מה ועישן במרפסת, מסטול ומתמוגג. ואז
נכנס למיטתו והתכרבל היטב. הוא שמע את החתול שמיל חתולי מיילל
ייללה אחת מתוך שינה. כן, עכשיו זמן לישון, אמר לעצמו בשקט מר
שטרן, ושקע לשינה עמוקה.