באמת שהכול בסדר.
אנשים מעירים לי.
הם אומרים לי -
"כל פעם שאנחנו שואלים אותך מה נשמע,
או מה שלומך,
אתה אומר בסדר."
אבל באמת שהכול בסדר,
אין לי משהו אחר להגיד.
זה אמנם לא "טוב" ולא "מצוין",
אבל זה בסדר,
ובסדר עדיף על לא בסדר.

לפעמים, כן, אני רוצה למות.
לפעמים אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.
לפעמים אני מרגיש נרדף, אבל זה לא קיצוני.
בסך-הכול אני מרגיש בסדר,
זה בסדר,
אי-אפשר להרגיש תמיד טוב, תמיד מאושר.
אי-אפשר שלא יהיו בעיות.
גם אם לפעמים אני רוצה למות,
או לפעמים אני מרגיש שאני יוצא מדעתי,
זה עדיין בסדר.
הכול בסדר.
כי אני בן-אנוש, וזה אנושי לחוש כך לפעמים.
ואם לפעמים אני מרגיש נרדף,
זה לא אומר שלא רודפים אחריי.
אחרי כולם רודפים.
העולם כולו ציידים וניצודים,
וציידים שצדים את הציידים.
זה לא חדש.
הנה, רק לפני יומיים גמגמתי במכולת,
והמוכר צחק עליי.
הוא הריח חולשה ורכב עליה.
אי-אפשר להתחמק,
מ-כל טעות שתופסים אותך, אתה הופך מסכן.
אני בן-אדם,
ובני-אדם הם לא רובוטים,
ולא דמויות מסרט שתמיד נוהגים נכון ויודעים תמיד מה להגיד.
גם הוא עצמו עשה עצמו ללעג כשניסה ללעוג לי,
רק נדמה היה לו שאני לא מבחין בכך,
כי נדמה היה לו שיש לי רגשי נחיתות.

אבל בתכלס הכול בסדר.
יש דברים שמפריעים לי,
אבל לאדם מפריעים הרבה דברים כל חייו.
אדם אף-פעם לא מרגיש שהוא בשיאו,
תמיד הוא מרגיש שיש משהו פגום בו.
גם אני מרגיש ככה כמעט כל הזמן,
אבל הכול בסדר.
ממש בסדר.
באמת.