באמצע הלילה התעוררתי מת מפחד. הרמתי את הראש וראיתי מולי
עיניים מנצנצות של ארנבת, מביטות בי בבירור מאחורי השבכה של
הפתח של המזגן. לפני שהספקתי להבין מה אני רואה בדיוק, שמעתי
טפיפות רגליים קטנות ומהירות והיא נעלמה. הבעיה שמיכל לא
מאמינה לי, למרות שאני מסביר לה שתמיד פחדתי מארנבות ועכשיו
הסיוט שלי מתגשם. היא אומרת שאני מגזים, שאני לא ישן טוב בגלל
הסיפור הזה עם העבודה שלי, ושבכלל אין איך לארנבות לצאת מהכלוב
שלהן במרפסת. אבל אני יודע מה ראיתי ושזה לא קשור לזה שאני לא
ישן טוב כבר כמה חודשים. נכון שאני מת מעייפות וכך הזמן כואב
לי הראש, כאב קל כזה אבל מעצבן, שפשוט לא עובר, אולי הוא יעבור
יום אחד כשתהיה לי עבודה חדשה, אם בכלל אמצא משהו. אבל עדיין
אין לי הזיות, ואני יודע שהארנבת המרושעת שאצלנו בבית היא
אמיתית ולילה אחד היא תהרוג אותי. אני בכלל לא רציתי ארנבות
בבית, אבל שירלי בכתה וביקשה נורא ומיכל אמרה שזה טוב שיש חיה
בבית לילדה. אני חשבתי שיש לי זמן לחשוב על זה ואז למחרת בערב
הארנבות כבר היו שם. כלומר לא יכולתי לא לראות אותן, למרות
שבאותו ערב חזרתי הביתה במצב רוח לא משהו, הרי פיטרו אותי
מהעבודה במפתיע, וכל הדרך הביתה שאלתי את עצמי איך בדיוק אספר
את זה בבית, הרי הן לא יודעות כלום, על כל מה שהיה, ועכשיו
פתאום אני אפתח את הדלת ומיכל תגיד הי ואני אגיד הי והיא תגיד
מה קורה ואני אגיד פיטרו אותי מהעבודה?  זה נראה לי בלתי
אפשרי, לא מציאותי בכלל. מאז שפיטרו אותי אני מרגיש כאילו
קיבלתי מכה בפנים ממחבט בייסבול כמו זה שיש לי בחדר עבודה,
והמכה הזאת העיפה אותי בבת אחת מחוץ לחיים שלי, ואני מרחף בחלל
ומקיף לאט לאט את מה שפעם היו החיים שלי. הם לא נראים משהו
מלמעלה, לא שקודם היו לי אשליות, אבל הייתה לי שגרה ושגרה זה
הפטנט הכי טוב שיש להסתיר כל יום כל היום את מה שלא רוצים
לראות.
אני לא רציתי לראות ארנבות באותו ערב או בכלל, אבל כשפתחתי את
הדלת ושירלי עמדה שם וליטפה את הארנבת הלבנה המרושעת, חשתי מיד
הקלה כי הבנתי שעם כל ההתרגשות אף אחת לא תשים לב שמשהו לא
כרגיל. האמת שלא צריך ארנבות בשביל זה, הרבה פעמים אני חוזר
הביתה ואף אחת לא שמה לב אלי, הכל תמיד נראה כרגיל ונשמע כרגיל
אבל הוא לא, במיוחד כשבאמצע הלילה ארנבת רצחנית מסתובבת בבית
ואף אחד לא מאמין לי.
עכשיו אני פוחד להרדם וזה קצת מוזר, כי גם ככה הייתי הולך
לישן בחצות רק כדי להתהפך מצד לצד בלי הפסקה ולחשוב מה יהיה
בסוף החודש, מה יהיה עם התשלומים על האוטו, והמשכנתא, ואיזו
עבודה אני אמצא עכשיו בכלל בגילי ובמצב הכלכלי שיש היום ולמה
כל זה קרה לי. אז אני קם אחרי שעה והולך לקרוא או לראות
טלוויזיה, עד שאני עייף ממש ואני הולך למיטה ואני נרדם. אבל
עכשיו מרוב פחד שהארנבת שוב תבוא אני לא יודע מה לעשות, אתמול
נשארתי ער כל הלילה ועכשיו הראש שלי מתפוצץ, העיניים שלי
אדומות כמו של ארנבת ואני לא רואה בעיניים בכלל. בסוף שמתי ליד
המיטה את המחבט בייסבול וככה ניסיתי לישון, ושוב לא הצלחתי כל
כך והתהפכתי במיטה מלא זמן, עד שפתאום שמעתי רחש - בעצם, לא
שמעתי, ולא ראיתי כלום, פשוט הרגשתי שהיא פה - וכשפתחתח עיניים
היא הייתה באמת מולי.  באמצע החדר עמדה מולי ארנבת ענקית,
לבנה, עם עיניים אדומות מדם והסתכלה ישר עלי. חשבתי על המחבט,
המחבט צעצוע המסכן הזה שנראה ליד הארנבת המפלצתית הזאת כמו
גפרור ליד פיל, הייתי חייב להרגיש אותו ביד שלי, רק להושיט
אותה מעבר למעקה של המיטה ולאחוז בו, אבל הייתי משותק. לא
שיתוק שיתוק, כזה שאתה לא יכול לעשות משהו, אלא שיתוק כזה
שמשהו עוצר בעדך, לא נותן לך ללכת עד הסוף עם מה שאתה מרגיש
בלב, למרות שזה ברור שתשלם על זה מחיר, שזו טעות, מהרגע
הראשון. הבטתי משותק בארנבת הזו שמולי והבנתי פתאום למה אני
רואה אותה ככה, כשהיא בכלל לא תעשה לי כלום, כשהיא בכלל
במרפסת, ישנה בשקט. אני יכול ללכת ולחסל אותה בשניה עם המחבט,
אבל מה שיחסל אותי זו לא ארנבת ולא כאבי הראש, מה שיהרוג אותי
זו תחושת הבטן שלי, שהתעלמתי ממנה כל כך הרבה זמן, שהסתרתי
אותה בעזרת שגרה לוחצת, מוטרפת, לא אפשרית, שלא מספיקים בה
כלום, בלי להשאיר זמן לעצמי או לדברים או לאנשים שאני אוהב,
כדי שאפילו בלילה אני אצנח לישון כל כך הרוס וארדם כל כך חזק,
שלא אשמע את טפיפות הרגליים הקטנות שלה, שלא אתעורר כשהיא
לוחשת לי באוזן מה אתה מקשקש על זה שאתה מפחד למות, הרי אתה
מפחד לחיות.