"בסדר", אמרתי, צופה את הבאות. אנחה קלה, מבט קצת ארוך, אני
משפיל מבט. "למה אתה תמיד אומר בסדר?". אמא שלי שאלה אותי בקול
מתחנן כזה, כמו שמדברים בסרטים עם מישהו שמת ואומרים לו
להתעורר. היא עמדה במטבח והכינה משהו בסיר גדול.  "רוצה לראות
מה הכנתי?" היא שאלה, פתאום הקול שלה רגוע יותר כאילו היא
החליטה לרדת מהעניין הזה של הבסדר הפעם. "לא", אמרתי והלכתי
לחדר. ניסיתי לחשוב על הפעולה שהיתה עכשיו בתנועה. שיחקנו
מאפיה, והצד שלי ניצח רוב הפעמים. אבל מאפיה זה קצת משעמם כי
אנחנו תמיד משחקים את זה כשלמדריכים אין כח להכין פעולה
אמיתית. אז סך הכל היה בסדר. בדקתי את החישוב שוב בראש. התוצאה
היתה זהה - אכן היה ממש בסדר. שקלתי אם עדיף במקרים כאלה לשקר
ולהגיד שהיה כיף - הרי זה שקר קטן ולא חשוב, וזה לא שמישהו
יגלה פעם שאמרתי "כיף" ובכלל היה רק "בסדר" ויעשה עם זה משהו.
ניסיתי לחשוב אם יש עוד מילים שקרובות יותר לבסדר ואפשר להשתמש
בהן במקום, אבל בינתיים קראו לי לאכול ועכשיו הסיר הגדול היה
על השולחן ואמא שאלה אותי אם אני רוצה, ואמרתי כן כי הייתי רעב
למרות שמצד שני לא ממש רציתי כי למרות שלא ידעתי מה זה, ידעתי
שאחר כך היא תשאל אותי איך זה, וידעתי שזה יהיה בסדר.