עוד משקה ועוד משקה
ועוד ועוד,
אתה מרגיש יותר טוב?
האמת שאני מרגיש מצוין,
הכול סבבה.
אני מרגיש כל-כך סבבה,
שמתחשק לי לכתוב סיפור.
על מה תכתוב סיפור,
הרי יש אתר מסוים
שפוסל לך כל סיפור חמישי.
אני יודע, אני לא כותב בשבילו.
מצאתי אתר שלא דורש עורכים
ולא פוסל יצירות,
אלא אם הן ממש-ממש בוטות.
אז אתה יכול לכתוב מה שבראש שלך,
ואין סיכוי שיפסלו אותך באתר החדש :)
כן, בשבילו אני כותב,
לא בשביל אתר של
זקנים שמרנים יפי נפש.
אז איפה היינו?
היית בסיפור.
אני אכתוב על היום הנפלא בחיי.
איזה יום זה היה, אדון גיא?
זה היה היום שיאסר עראפת מת.
עמדתי במרפסת, הייתי כל-כך מאושר,
שרציתי לצרוח לכולם -
"יאסר עראפת מת! יאסר עראפת מת!"
אבל לא רציתי שיחשבו שאני משוגע.
יותר מזה, הייתי כל-כך מאושר,
שידעתי שלעולם לא אהיה מאושר יותר מזה.
אז מה עשית?
כלום, פשוט כלום.
הסתכלתי על הנוף, ואמרתי -
אושר גדול מזה לא יכול להיות.
זה הטופ.
והייתי כל-כך מאושר,
וידעתי שלא אהיה כך שוב לעולם,
שממש התחשק לי לקפוץ מהחלון
קומה גבוהה ולמות.
כי אין יותר מזה,
עראפת מת! עראפת מת!
אין לי יותר מה לשאוף אליו
כש-כל המהווים שלי הוגשמו.
זה נשמע מוזר.
למה מוזר? למות בשיא האושר,
זה הדבר.
למות כשאתה בגן-עדן עלי אדמות,
זה הדבר.
למות בידיעה שהאושר שלך כל-כך גדול,
שלא יכול להיות יותר מזה.
שזה הטופ.
ש-כל מה שהפריע לך בחיים האלה,
קיומו של עראפת,
נעלם.
אין עראפת.
אין יותר טוב מזה בכל העולם.
זה הדבר האמתי.
הנבל הכי גדול של ישראל מת
באופן סופי ומוחלט.
נו, מה יש לעשות?
רק לרצות למות מרוב אושר.

הלכתי לי ברחוב, רחוב שקט,
ולפתע מה רואות עיניי?
את יאסר עראפת דופק כבשה!
אמרתי לו, מה יאסר,
זה לא לכבוד שלך לדפוק כבשה.
איזה כבוד? הוא אמר.
אני אין לי כבוד.
מה אתה מדבר, אדון יאסר,
הרי ידוע של-כל הערבים יש ג'חה (כבוד).
מה פתאום, אמר יאסר,
לא לי,
אני שפל כמו צבוע אוכל פגרים.
אבל יש לך שכל, יאסר, אמרתי.
הרי הצלחת לנדנד את המדינה
במשך שני עשורים
כמו סיגריה בפה שלך.
זה לא בגלל שאני יש לי שכל,
אמר יאסר,
זה בגלל שהשמאל כל-כך מטומטם,
שהוא בעצמו מחבל במדינה שלו.
כל-כך פחדתי שיהיה לכם
מנהיג חזק וגאון כמו נתניהו,
ש-רק כשחשבתי על זה השתנתי מרוב פחד.
אבל אז לא היה לכם,
הייתם עם ממשלת סמול חלשה,
טיפשה, עוכרת ישראל,
עם תסביך שואה,
ופגעתם בעצמכם.
ואני יכולתי לשחק בכם כמו סיגריה בפה שלי!
אמר יאסר וצחק.
אבל עכשיו,
הוא הפסיק לצחוק,
הרגתם אותי.
אין מה להסתיר,
כולם יודעים שהרגתם אותי.
והאמת,
זה היה המעשה החכם ביותר מצדכם
שעשיתם מזה עשורי שנים.
לא חשבתי שיהיה לכם את האומץ והשכל.
אבל עכשיו עם ממשלת ימין חזקה,
שהיה לכם את האומץ והשכל להנהיג אתכם,
אני מתייסר בעולם הבא,
ויודע שסוף-סוף תפסתם שכל.
לא כמו התקשורת השמאלנית
והשמאלנים הטיפשים ששטפו לכם את המוח.
אז מה נשאר לי?
לדפוק כבשות, זה מה!
אתה אוהב לדפוק כבשות?
שאלתי אותו.
הו, בוודאי.
הכבשה שלי רכה וצמרירית,
והיא פועה בקול נעים.

מה נעשה עם הפולני השמאלני רואה החשבון?
- איזה מהם?
- זה שמאשר את הפרוזה.
- צריך לכתוב יצירה שבאמת מגיע לה שלא תאושר,
שתהיה הצדקה.
- אתה צודק. על מה נכתוב?
- כבר יש לי משהו בראש.
- הוא לא יאשר את זה?
- אין סיכוי.
- יופי. שפוך.
- אז ככה,
שכבתי עם שרמוטה אחת בזמן שהיה לה מחזור.
אמרתי לה, מותק, לא אכפת לי שיש לך מחזור,
רק לדפוק אותך התהוותי.
ואני דופק אותה,
ואיך שהזין שלי חופר בה,
היא מתחילה להוריד דם.
והדם מציף את הזין שלי ויוצא מהקוס שלה
כשאני בתוכה.
זה כל-כך הלהיב אותי,
שיוצא דם מהקוס כשאני תוקע בה,
כאילו אני דוקר אותה.
והיא נאנחת מהנאה,
אבל בראש שלי היא התייסרה בכאבים.
והדם נוזל ומשפריץ מהקוס שלה
וכל הזין שלי הפך אדום דם,
והיא גמרה והקוס שלה ממש נקרע,
וכל הקרביים שלה נשפכו על הסדין,
והיה בהם מלא רקמות, חרא ודם,
ואני המשכתי לדפוק אותה,
והיא נקרעת,
עד שנהייתה חצי גוף,
חוץ מהראש.
ואז הראש שלה דיבר ואמר -
"קראת את העזרה?"