היינו רק בני שבע-עשרה,
והיינו חיים בחלום
עכשיו אומרים לעולם שלום
אנחנו כבר מעל גיל ארבעים

והם לא מבינים,
שאנחנו עוד ילדים
לא מתחתנים, לא מביאים ילדים,
אין מסגרת והבריאות בג'ורה נשטפת
לא רוצים,
אנחנו ילדי שנות התשעים
לא המשכנו הלאה,
איבדנו אמון במערכת

לא רוצה להיות רופא,
לא נגר ולא אופה
לא בוס שבקולו צריך להסכים,
רק חבר שלכם ולא יותר

השלפוחית לוחצת על המוח,
אין לנו יותר מדי מילים יפות
רק רצון להתקיים במרחב ה-וירטואלי,
כי אין מקום אחר

ממתי שהיינו קטנים רדפו אותנו,
עם ציפיות שלא הבנו את פשרם
מגיל קטן אמרו לנו,
שצריך עבודה כדי להתקיים
ואימא רצתה נכדים,
ואבא רצה לי אישה
שום-דבר מזה לא קרה,
כי לא הבנו בשביל מה

למה שנביא ילדים לעולם,
אם אנחנו עצמנו לא רוצים להיות בו
מה נלמד אותם,
אם אנחנו עצמנו לא יודעים
ובוודאי שלא נמסור אותם לאחרים שיחנכו אותם,
כי מערכת החינוך עשתה עבודה גרועה
רציתי לזרוק עצמי מבניין,
ואני לא היחיד

אז למה לי להיות רופא,
או אופה, או אפילו יפה
ולמה אמרו לי שמשורר וסופר זה נעלה,
שיקרו אותי,
כולם צוחקים בעולם האמתי ממה שאני

הייתי צריך להיות אני,
לו לא הייתי אני
הייתי צריך להעמיד פנים,
בשביל שלא ירצחו אותי על מילה
הייתי צריך לבלוע את הסמים,
אם רציתי לצאת חי
הייתי צריך להתבזות,
כדי ללמוד ש-גברים ונשים זונות
לא מפותחים, לא מפותחות

אבל לעצמי מעולם לא שיקרתי,
וידעתי לבכות כשצריך
אבל על דרכי מעולם לא ויתרתי,
גם כשניסו להפוך אותי לאבק

הייתי צריך להיות עיוור,
כדי לא לראות שהעולם הזה מכור
הייתי צריך לראות איך כולם לא רואים,
מה מול העיניים שלהם
>>>>>>>>>>
העולם הזה כמו שהוא היום סופו להיעלם
הדורות הבאים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על האדם הקדמון.