הגלישה הפכה אטית.

השכנה אמרה לי שלום עם חיוך כשירדתי במדרגות. עניתי לה שלום,
אני לא יודע אם היא שמעה. היא התעסקה בטלפון, ואחרי זה כשירדתי
שמעתי אותה גוערת. לא יודע, מישהו בטלפון, בבית, או בי. אולי
היא לא שמעה את השלום. אולי היא כועסת על זה שהחיים שלי על
הפנים, והיא גוערת בי לקחת את עצמי בידיים. היא אישה טובה,
חזקה מאוד, עממית, היו לה חיים קשים.

למי אין חיים קשים בשכונה הזאת? לכולם יש.

כשחזרתי מהמכולת עם כמה שקיות מוצרים, ראיתי את אבא של חבר
שלי. עם חבר שלי אני לא מדבר כבר כמה שנים, לא בכעס, פשוט
דרכינו נפרדו. אבא של חבר שלי הלך בקושי, בקושי ירד את
המדרגות. הוא מבוגר, אבל לא מאוד, בערך בן 70. פעם הוא היה
אריה, אבל עישן, שתה, ואולי עוד דברים. חייכתי טיפה כדי "למסור
לו" שאני שמח לראות אותו, ואולי, אני לא יודע, הוא חשב קצת
שאני צוחק עליו. היה לו קצת חיוך, אבל הוא אמר "מה אני אעשה,
הרגל שלי הרוסה," אני לא רגיל לשמוע אותו מתלונן. הרבה זמן לא
ראיתי אותו, אבל ממה שזכרתי לא שמעתי אותו מתלונן, אולי אפילו
מעולם.

כבר יש סוכות, או לפחות אחת, אצלנו בחצר. מוכר המכולת היה
נחמד, כמו תמיד, ואפילו נתן לי ארשת כבוד שאני לא יודע אם אני
ראוי לה. הוא שיבח אחת משתי הפיצות שקניתי, ואמר שהיא "פצצה,"
אני אמרתי "סבבה," הוא מאוד התלהב מהפיצה הזו, ואולי היה מדבר
עליה עוד, אבל הייתי חייב לקטוע את דבריו כדי להגיד לו שלא
יכניס יותר משתי בקבוקי קולה לשקית אחת. זה כיבה אותו מיד, לא
יודע למה. היה לי חבל על זה.

הוא כמעט התנצל כששאל לגילי, כשסיפרתי לו מאיזה גיל אני מעשן -
קניתי סיגריות. ואז אמר את גילו, גיל קרוב, ופרש לי בקצרה את
היסטורית העישון שלו בנוגע לסוג הסיגריות שעישן. בקושי קלטתי
מה הוא אמר, הייתי יותר מדי מנותק. הוא אמר שהכי טוב להפסיק
לעשן, ואני אמרתי "בטח, אבל..." "אבל אי-אפשר," הוא השלים את
המשפט.

המחשבה שיש לי פיצות במקפיא עושה לי טוב.