לאורך הזמן נוצרו כמה ממצאים מעציבים בנוגע לחיים שלי, בנוגע
להתנהלות ולחשיבות הנשאבת מהמציאות הקיימת בעולם שלי.

לא מעט פעמים עלו בי המחשבות על מה הופך את בועז למי שהוא,
אילו תכונות? מה אני יכול להסיק מאיך שאני נתפש בעולם לעומת
איך שאני מרגיש בפנים?
אני מכיר בעצמי אדם אהוב על ידי הכלל בדרך כלל, אני יודע להכיל
אנשים, יודע להתאים את עצמי אליהם בצורה שתתן להם להרגיש נוחות
מסויימת בה זה יגרום להם לרצות לחזור לאותה הנקודה בה הם מולי,
פורקים את עולם ואת כאבם, פורקים את השמחות שלהם, התהיות
שלהם.
אז אני שניה מסתכל פנימה ותוהה לעצמי, מהי הסיבה שאני יוצר
לסובבים איתי סביבה נוחה ומכילה, מהנה, מזדהה.

כשאתה יוצר לאנשים סביבה כל כך נוחה ומהצד השני מרגיש כל כך לא
שלם ולא מכיל, שיפוטי, מבקר אותם בעזרת קיטלוגים פסיכולוגיים
שיצרתי לעצמי על סמך הזדהות אישית ורעיונות הנאספו משלל
אינטראקציות שונות, אתה מתחיל לתהות מה קורה פה.
תחושת השקר שנסחבת איתי קשה להכלה, אינטרסנטיות ברורה שלי,
הרצון לשאוב מאנשים את הסודות שלהם, התגובות, התבניות, רק מראה
לי על חוסר האכפתיות שלי כלפיהם.
זה מתבטא בדרכים רבות הכוללות בין היתר את העובדה שאני מכיר
לגבי עצמי- אם אין עניין במה שהם אומרים, אני לא רוצה בקרבתם.
לכן יש לי חבר אחד טוב וכל השאר הם מקורות השראה. אינטרסנטיות
ברורה.

אינני אדם טוב, הערכים שלי הם תוצר של הרעיון שלי לגבי עצמי או
לפחות האידאל של התדמית שלי.
איך אפשר לחיות באיזון כשיש סתירה כל כך גדולה בין המעשים
לרצון האמיתי?
כל שאיפותיי מסתכמות ברצון שלי להיות טוב בעיני העולם, בהתאם
לעולם, מי שלא יהיה.

לזרוק בדל על הרצפה באיזור ריק מאנשים.
לעשות מעשה טוב בשביל הרצון לספר, גם אם אינני מספר.
לשחק פריזבי כשיש אנשים סביבי.
לדבר עם ילדים בשביל להראות מצחיק ולא בשביל להיות שם בשביל
הילד.

נמאס לי לעשות דברים בשביל שאתפש שונה על ידי הסביבה, לא כי זה
רע, אלא כי אני לא מסוגל להכיל את זה, הרעיון שלי לגבי עצמי לא
כולל להראות טוב בעיני הסביבה.
אני לא רוצה להיות שקרן, נוכל, תחמן, מניפולטור.
הבעיה היא, שאני לא רוצה שום דבר אחר, כי כל דבר אחר הוא לא מה
שעושה לי טוב(או רע).
ההתנסויות היחידות שעושות לי טוב הן אלה שבהן אני מתבטא בעיני
החברה כמשהו חיובי(שלל דרכים).
תקיעות.
ייאוש.
מה הטעם?