איך חיים עם IBS?
שאלה קצת קשה בסך הכל.
תנו לי לספר לכם איך זה.
לחיות עם מחלה כרונית זה לאבד את עצמך למחלה.
זה לאבד את עצמך לתרופות, לכדורים, לכאבים.
מחלה כרונית זה להישאר בבית כל זמן שאפשר.
לא לצאת עם חברות, לא ללכת למסעדות.
לחיות עם מעי רגיז זה לא לדעת מתי יבוא ההתקף הבא.
לא ללכת לשום מקום בלי שירותים ברדיוס קרוב.
לחיות עם מחלה כרונית זה להתבייש לספר לאנשים.
לראות איך אני מעייפת את ההורים שלי, ילדה בת 20 ועדיין בוכה
כשכואב לה.
זה לאהוב לישון.
לא כואב כשישנים.
אבל לשנוא את הלילה, הזמן הכי כואב ביום.
זה לפחד לאכול, ולאכול בכל זאת כי "גם ככה יכאב לי".
להסתובב עם אנשים שלא באמת מבינים מה זה אומר.
להיות חלשה ולוותר לעצמי.
כן, לוותר, כי אי אפשר להיות חזקה 24/7.

לפעמים יש תקופות טובות.
לרוב בבוקר, או אפילו כמה ימים או שבועות טובים.
רגעי החסד האלו משאירים אותי שפויה,
מזכירים לי שכל דבר כואב בסוף עובר.
ואז מגיע חזרה, וגורם לי להתחרט על כל מה שאמרתי.

כי גם לי יש נקודת שבירה.