הוא מת בצהריים.

אני הייתי בדרך חזרה מבית-הספר.
שמחתי,
כי חיבור שלי קיבל ציון טוב.
נכנסתי בדלת עם מפתח
ומזגתי לי כוס קולה קרה.
הרגשתי מנצח,
וכוס הקולה שהייתה טובה מאוד
הייתה לי כגביע ניצחון.
חשבתי שהוא הלך,
אבל ראיתי אותו במיטה.
חשבתי שהוא יישן.
נכנסתי להתקלח
ואחר-כך הכנתי לי שקשוקה.
הוא לימד אותי להכין שקשוקה,
אבא שלי.
היא הייתה טעימה מאוד
ושמרתי לו חצי מהמחבת.
זה מה שהוא היה עושה לו הוא היה מכין לעצמו.
ראיתי חצי סרט בפיג'מה במיטה.
אחר-כך שמתי מוזיקה ישראלית שקטה,
והלכתי לישון.
נרדמתי.
התעוררתי בשבע וארבעים וחמש דקות בערך.
החדר היה חשוך,
וחשבתי שהוא כיבה לי את האור.
הכנתי לי קפה
והבנתי שכשישנתי היה אור בחוץ,
והאור היה מכובה
כי לא היה צורך בו.
הדלקתי את האור.
ישבתי במרפסת ועישנתי סיגריה אחת עם הקפה.
חשבתי שהוא הלך,
ובדקתי בחדר.
הוא עדיין יישן.
אבל הפנים שלו...
ניערתי אותו,
קראתי בשמו.
לא בשם האמתי,
אלא אבא,
והוא לא קם.
היה לו חיוך על הפרצוף,
חיוך מפלצתי,
כמו של ג'וקר.
ניסיתי להזיז לו את היד
כדי לבדוק דופק,
לא שידעתי באמת איך עושים את זה,
אבל היד הייתה נוקשה.
כל השרירים שלו היו מכווצים.

ישבתי במרפסת
ועישנתי סיגריות.
הרבה סיגריות בשרשרת.
הוא קרא לי מהסלון.
הלכתי וראיתי אותו.
הוא אמר לי לבוא אתו.