כל החיים שלה היו בנויים על השאלה הזאת. היא גרה בבניין משותף
במרכז תל-אביב בקומה הראשונה והיא שאלה מה יקרה אם החתולה שלה
תחליט (על דעת עצמה) לצאת מהארגז שלה ולטפס על אדן החלון. לפני
שהיא הספיקה להרהר באפשרויות שתתממשנה או לא, החיים החליטו
עבורה. היא חזרה יום אחד לדירה לאחר ששכחה לסגור את החלון
וגילתה שקוטקית איננה. מסתבר שהיא לא היתה היחידה ששאלה שאלות
אבל בשונה ממנה, שהיתה עסוקה בעיקר בהיפותזות, קוטקית האמיצה,
ההולכת על ארבע, עסקה בעיקר בהישרדות.

למעשה כל מי שעסק בהישרדות לא היה יכול להתמיד ולחיות עם
אורנה. מעלות לא חסרו לה, אבל אחריות לגורלם של מי שתלויים בה
לא היתה אחת מהן. היא היתה שוכחת למלא את קערת האוכל וקערת
המים של החתולה ורק בנס, האחרונה שרדה אצלה ארבעה חודשים. מיקי
הביא לה אותה במתנה ; היא היתה גורה בת חודש שהיתה חלק
מִשֶּגֶר בהמלטה של 5 גורים וגורות של החתולה הבוגרת שלו. מיקי
אמר לה שהיא צריכה להתחיל להתאמן על לקיחת אחריות והוסיף
שטיפול בחית-מחמד יכול לעשות לה, לאורנה, רק טוב.

אורנה עיקמה את האף ונאנחה, אבל משכה כתפיים והסכימה. היא
ביקשה שמיקי ידריך אותה וייתן לה את כל המידע שהיא צריכה כדי
לעמוד באתגר הזה. בהתחלה היא היתה צריכה להאכיל אותה מבקבוק
ואחר כך קוטקית כבר לעסה במרץ אוכל מוצק. את השם הם בחרו לגורה
ביחד. למיקי היתה סבתא דוברת פולנית. "קוט" בפולנית זה חתול
ו-"קוטקי" זה חתול קטן - אז קוטקית התאים לחתולה נקבה בעיניהם.
גם הסבתא אישרה בחיוך מפה לאוזן, חיוך עם שיניים תותבות
בוהקות.

זה נחת על אורנה כרעם ביום בהיר, כל העסק הזה של אחריות ועוד
לא סתם אחריות אלא על יצור כל-כך קטן ועדין (לפחות למראית עין
כך זה היה בהתחלה). מיקי הופיע פתאום על סף דלתה עם ארגז קטן
ותיק גב ופשוט הציב אותה בפני עובדה ; זה יהיה לך יותר קל מאשר
להחזיק שותף לדירה, הוא צחק.  הם ישבו וניהלו את השיחה הנ"ל על
אחריות.

סדר היום של אורנה היה מורכב באותה תקופה מחיפוש עבודה ומישיבה
בבתי קפה. למעשה היא ניסתה לשלב בין השניים. היא היתה יושבת
ב-the streets בפינת המלך ג'ורג' והנביאים בתל-אביב והיתה
שולחת קורות חיים למשרות פוטנציאליות. היא היתה בת עשרים
ושתיים, לאחר שעבדה שנה בעבודה מועדפת לאחר השחרור בתחנת דלק.
היא הרגישה שהיא ראויה למשהו עם פחות לכלוך, עם ריח טוב יותר
ובעיקר עם לבוש שונה מאשר סרבל מיוזע.

היא ומיקי הכירו מהשירות הצבאי. הם היו ג'ובניקים באותו משרד
בבסיס גדול של חיל-האוויר ועסקו בתפקיד מנהלתי-פקידותי ודי
מונוטוני שלא הוסיף להם הרבה צבע לחיים. הם המתינו לשחרור
בכיליון-עיניים, אך כשזה הגיע סופסוף, לא כל-כך ידעו מה לעשות
עם כל החופש הזה שנפל עליהם. לאף אחד מהם לא התאים הקונספט של
טיול אחרי הצבא - ההרפתקנות שלהם הסתכמה מקסימום בהליכה לטיול
בנחלי הצפון בארץ.

שניהם היו - איך לומר - לא בעלי עודף של ביטחון עצמי. אורנה
היתה כוססת ציפורניים ושואלת כל הזמן שאלות בסגנון: "מה יקרה
אם..." לגבי כל דבר שהיא עשתה. אחרי המילה "אם" היה מגיע בדרך
כלל שיבוש כלשהו בתוכניות. למשל, מה יקרה אם אצא בבוקר לעבודה
ואשכח בבית את הארנק? מה יקרה אם אשכח ח"ו את הטלפון הנייד? מה
יקרה אם אשכח להטעין אותו ואגלה בבוקר שהסוללה ריקה? מה יקרה
אם לא אצליח לעמוד בדיאטה ובשמירת המשקל? דיאטות היו באות
והולכות אליה וממנה לפי מצב הרוח באותה תקופה בחייה.

באותו יום שבו היא חזרה לדירה וגילתה שהיא נטולת חתולה ונטולת
נאמנות ורק חלון מתנדנד ברוח עם עקבות קטנות של חול-חתולים על
האדן שלו צוחק מולה, היא התיישבה על המיטה הזוגית בחדר השינה
שלה והתחילה לבכות. לא זוגיות, לא שותפ/ה לדירה ועכשיו אפילו
לא שותפה על ארבע שֶׁמַה היא מבינה מהחיים שלה - שום דבר לא
היה לה ; חוץ ממיקי, אבל אותו היא לקחה כמובן מאליו...

המשפחה שלה גרה בצפון. כפר תבור היה מקום מקסים אבל רחוק מאוד
מתל-אביב - מרחק כשעה וחצי סך הכל של נסיעה בכביש החוף ואחר כך
בעוד כמה כבישים מזרחה בפקקים בימי שישי - זה לא היה בשביל
הסבלנות והסובלנות של אורנה. עם כל הכבוד להיסטוריה של המקום
ושל קיבוץ בית אלפא הקרוב לשם, בו היא נולדה, היא העדיפה את
הנוחות ואת האסקפיזם של העיר הגדולה.

יום אחד היא חזרה מ-the streets על האופניים, רוכבת לאיטה
מהורהרת, היא ראתה פתאום משהו מוכר. בעצם מישהי מוכרת. בהתחלה
היא ראתה רק את סימן ההיכר: קולר דק ועדין עם תליון מתכתי עדין
עוד יותר בצבע תכלת. הקולר היה תלוש, זרוק בצד. לידו ערימת
אשפה מצחינה שממנה מבצבץ זנב יבש וקרוש דם. אורנה קפצה
מהאופניים שלה והפילה אותם על המדרכה. בידיים חשופות ובפראות
היא התחילה לפנות את האשפה וגילתה לחרדתה את קוטקית מעוכה
וחסרת רוח-חיים.

היא לא יודעת אם היא נדרסה, אם מישהו התעלל בה, אם סתם התחשק
לה לאכול אשפה רעילה או אם היא פשוט החזירה את נשמתה לבורא בשל
כל סיבה אחרת. בתוך שקית שחורה ואטומה היא לקחה אותה איתה בתוך
הסלסלה של האופניים. לאן לנסוע היא לא ידעה ; בית העלמין
היחידי לחיות מחמד שהיא הכירה היה ליד הבסיס שלה בסביבות לוד
ובכל מקרה, קדיש על חיות היא לא ידעה לומר. בסוף היא נסעה
לחולות חוף תל ברוך בצפון תל אביב.
שם, באשמורת תיכונה של לילה קיצי מיוזע, היא חפרה בידיים
חשופות בור מספיק רחב ועמוק כדי להכיל את כל צער העולם שהתיישב
עליה מאז ומעולם והניחה בתוכו את השקית עם הגווייה.  

למיקי היא סיפרה שהיא מסרה אותה לחברה שהיתה יכולה לתת לה חיים
טובים יותר. מיקי לא ענה לה, אבל היא הרגישה את האכזבה מעבר
לקו הטלפון. "לא ידעתי שיש לך בכלל חברות - למי בדיוק מסרת
אותה?" אורנה נעלבה ואמרה לו שהוא לא יודע עליה הכל.
היא ניתקה את השיחה והלכה לזרוק את הארגז, את החול, את האוכל
ואת כל השאריות שהשאירה אחריה השותפה החתולית שלה. אחר-כך היא
טיטאה את הריצפה והרגישה איך תשע הנשמות של קוטקית, או בעצם
שמונה הנשמות שעוד נותרו לה, מתנדפות החוצה מבעד לחלון.