שובפם הם רבים. עד לפה אני שומעת את הצעקות שלהם. מה הם
חושבים? אם סגרו אותי למטה במרתף, אני לא אשמע אותם? כל יום
אותו דבר.
מהיום הראשון אחרי שהתחתנו ידעתי שזאת הייתה טעות גדולה. אבל
נחום, לא עניין אותו. הוא ידע שאם היא לא תתחתן, לך תדע מה
יקרה איתה. ושמה, ביפו, לא לוקחים סיכונים. כמו נסיכה הוא גידל
אותה. אחרי שהגרמנים יימח שמם הרגו לו את הילדה. רק בת 3 היא
הייתה. גם את האמא שלה, לקחו. והוא לא שכח עד שמת. כל השנים הם
חיו אתנו. ישנות במיטה שלנו. אבל רק אני הייתי זאת שמתעוררת כל
לילה מהצעקות שלו. מביאה מגבת מטבח רטובה ושמה לו על המצח
הרטוב שלו שיירגע. בלילות שהיה עובד משמרות, ניסיתי לישון, אבל
לא הצלחתי. כל הזמן חיכיתי לצעקה שתבוא מהצד שלו במיטה.
כשפתחתי עיניים, היא ישבה שם בעיניים כחולות פתוחות לרווחה. מה
את רוצה ממני? הייתי צועקת לה ועד שצלחתי להתעורר לא ידעתי אם
זאת ההיא שמתה או זאת שחיה. כל החיים שלה קיבלה מה שרק רצתה.
כשפה היה צנע, הוא היה מביא לה מהנמל דגים כבושים עם טעם של
הבית, שוקולד שרק מלראות אותו היא לא הפסיקה לחייך ופעם אחת
אפילו הביא בובה. עם פנים מחרסינה ושמלה מתחרה לבנה. נראתה
בדיוק כמוה, עם השיער הבלונדיני שיורד בגלים מתחת לכתפיים.
ואני, שבקושי הצלחתי להכין ארוחה אחת נורמלית עם הכסף ששנינו
הרווחנו, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
את הנשמה נתנו לה, הוא עובד משמרות במפעל. 12 שעות על הרגליים,
סוחב ומרים, מפרק ובונה. כאילו ששם את הסיפור של החיים שלו
במכונות. כל השרירים שהיו לו כשעוד היה מרים משקולות, שמה,
במחנה, לא עזרו לו. בסוף נשבר לו הגב. אבל הגב, זה לא כמו הלב
שנשבר. זה משהו אחר. והלב שלו, היה כולו בילדה הזאת שחיה וגם
בזאת שמתה.
כשהיתה יוצאת מהבית הוא היה מחכה בחלון. מעשן את הסיגריות שלו
לתוך החושך ומחכה עד שתחזור. בפעם הראשונה שחזרה הביתה עם
הבנדיט הזה, הוא ירד למטה ומאז עברו שבועות עד שההוא חזר. ככה,
הבנדיט הזה שהיה הבחור הכי יפה ביפו וכל הבנות הסתובבו סביבו
עם כל הפרונט בחוץ לא ויתר. כי היא היתה הילדה הכי יפה וגם
הרקדנית הכי טובה שיש. כמו בריג'יט ברדו היא היתה. ונחום,
הסתובב מסביבה כאילו היה אריה שומר. לא נתן לבנדיט לגעת בה
אפילו בקצה של השמלות היפות שהייתי תופרת לה בלילה, אחרי
שחזרתי מהעבודה.
היה הולך אחריהם כשהלכו למסיבות סלון וכולם סובבו אחריהם את
העיניים, כאילו יצאו מאיזה סרט קולנוע . אז כשבגיל 18 רצה הצבא
לקחת אותה, נחום קרא לבנדיט ואמר לו, שאם הוא רוצה אי פעם לגעת
בה, זה הזמן שלו להתחתן. וככה הלכנו למקום הזה שהצבא לוקח אליו
את הילדים ועושה אותם מבוגרים ושמה היא נתנה את תעודת הנישואין
כאילו זה אוצר גדול.
אבל כבר אז התחילו כל הבעיות. ואני, בלב של אמא ראיתי מה שנחום
לא הסכים לראות. בנדיט נשאר בנדיט. ואצלנו אומרים: כשהגן הסגור
נפתח, זה כבר לא כזה גליק גדול. והבנדיט, הוא הלך לקטוף פרחים
בגנים אחרים..נו, גנות אומרים?
ויום אחד שהבריג'יט ברדו שלנו כבר היתה 30 קילו יותר ונפוחה
כמו חלה של שבת מחכה בבית היולדות שיצא ממנה כבר התינוק הזה,
הלך נחום לקולנוע אילת ושמה מצא את הבנדיט מחובק עם הבת של משה
מהמכולת. היא עוד לא בת 17 ושהביא אותה לאבא שלה בחזרה, קרא
משה למשטרה והבנדיט בילה את כל הלילה בבית המעצר. כל השכונה
היתה על הרגליים, איזה בושה! בזמן שהבריג'יד ברדו בחדר לידה,
הבנדיט במשטרה. נחום הסתובב כמו אריה שהשתגע ואני אמרתי לו:
"נחום, בנדיט נשאר בנדיט, תזרוק אותו מכל המדרגות ותחזיר את
הילדה הביתה. אנחנו נגדל את התינוק" נחום הסתכל עליי במבט
המפחיד שלו מתחת לגבות שנראו כמו יער ושאג ככה שכל השכנים יצאו
למרפסות. בשום אופן הוא לא הסכים. בבוקר שיחרר את הבנדיט
בערבות והסביר לו טוב טוב, כמו שנחום יודע, שיותר טוב לו
שיתיישר.
הבריג'יד חזרה הביתה עם התינוק הצורח ועם ה30 קילו עודף.
הבנדיט עשה קולות של שמחה, אבל הלב שלי יודע יותר טוב. בגיל 20
הלב שלך רוצה דברים אחרים, אפילו אם אתה לא בנדיט... וככה זה
היה כל השנים. הבריג'יד חזרה להיות יפה, אבל אף פעם לא היתה
חזרה להיות מה שהיתה קודם. אחר כך באו התאומים והחיים שלהם לא
נראו יותר כמו בשום סרט. וכל השנים האלו, אני ידעתי שהבנדיט,
נשאר בנדיט והוא הולך ובא מתי שהוא רוצה. ובעיניים יש לו את
המבט הזה של צייד טורף שרק מחפש בשר טרי לקפוץ עליו. והבריגי'ד
שלי, היא אמא נהדרת וממשיכה ללכת אתו לרקוד אפילו שכואב לה הגב
מהניקיונות והבישולים. ואין לה כוח לכלום כי הילדים שואבים
ממנה כל מה שיש. אבל גם היא יודעת, שאם תשחרר רק קצת הוא יעוף
ממנה כמו בלון אדום.
מאז שנחום מת והם החליטו למכור את הדירה שלנו ולבנות לעצמם את
הוילה הענקית הזאת, הם כבר לא יכולים להסתיר ממני את האמת. איך
כל לילה אחרי שהילדים הולכים לישון, הוא יוצא מהבית ועד אליי
למטה, במרתף אני מריחה את האו דה קולון שלו. ושמעת את הדלת
נסגרת אצל הבריג'יד שלי ואת הבכי שלה נחנק בתוך הכריות ויורד
עד לתוך הלב שלי. ואני חושבת שאם נחום היה כאן, היה יוצא עם
המקל של המטאטא ומראה לבנדיט הזה, מה זה לשבור לה ככה את הלב.
והוא חוזר כל בוקר בארבע או חמש, מתגנב בשקט במדרגות ושוכח
שזקנות כמוני כבר לא ישנות כל כך טוב.
ולפעמים, בשבתות כשכל הילדים פה והוא לא יוצא אני מרימה את
השפופרת של הטלפון ושומעת אותו מדבר. והקול שלו לוחש כמו נחש
מילים שאף פעם לא שמעתי שאומרים ככה. טפו... והוא קורא לה
'ייאעיילי שלי' והיא בקול של זונה קורבה מתחננת שיעזוב את הכל
ויבוא אליה. וככה, אני שומעת אותם מתלחששים בלילות ולפעמים גם
בימים.
ופעם אחת החלטתי להגיד לה, לבריג'יד שלי , שתדע. גם אם יישבר
לה הלב, יותר טוב עכשיו מאחר כך. היא הסתכלה עליי כאילו אני
משוגעת. כאילו אני מבולבלה.... היא חושבת שאם אני כבר ככה זקנה
אני לא מבינה כלום. אבל אני יודעת הכל בשכל שלי! וגם שומעת
ברדיו את כל התכניות האלו שמסבירים וגם באים עורכי דינים
ומספרים על נשים שנשארו בלי כלום אחרי שהבעלים שלהם ברחו עם
צעירות. ואני, כל החיים שלי בקירות של הבית הזה. 50 שנים
שעבדתי במשק בית ונחום עבד במפעל וכל לירה נתנו לבריג'יד שלנו
ולבנדיט שלה. סלים סחבתי כל יום חמישי משוק הכרמל לדירה שלהם
בכפר סבא ונסעתי חזרה הביתה בשלושה אוטובוסים. ועכשיו, דחפו
אותי במרתף וסגרו טוב טוב שלא אשמע. אבל אני שומעת. כי הלב שלי
מחובר בצינורות שעוברים בקירות האלו. ואני יודעת הכל.
הנה,הם שובפם רבים ואני יודעת שנשבר לה ממנו ועכשיו היא שוברת
את הכלים ועל הדרך את כל הרהיטים בבית שבנו מהכסף שלי.
אוי...אויי.... רק לא הטלויזיה...........