הכרתי פעם ילד עם שיער מתולתל ונפוח,
הוא היה חייכן ושקט ולרוב אהב לנוח.

הוא היה הולך לבית הספר, לומד כמו כל הילדים,
רק שבהפסקות במקום לשחק, היה חולם על כל מיני מילים.
ובמקום לרוץ, לקפוץ ולשיר שירים, היה מטייל לבדו ומחפש נמלים.

הילד היה שונה וכך גם אמרו לו הילדים, אתה עם שיער מתולתל
ונפוח,
ראינו שאתה מחביא בשיער שלך תפוח וגם פעם מצאנו אצלך קן של
ציפורים,
לך תסתפר, איתך אנחנו לא משחקים.

אבל הילד אהב את השיער המתולתל והנפוח,
הוא היה ישן בלילה על הצד ומתעורר בבוקר, עם חצי שיער שטוח,
הולך למקלחת ומרטיב את השיער קלות, ואז מתנער כמו כלבלב,
משפריץ טיפות על הקירות.

הוא היה מחביא בשיער עפרונות ומחקים, צעצועים קטנים וכל מיני
פתקים,
בלי שאימא תדע הוא גם שמר שם ממתקים, אבל כשהיה חם, הם היו
נמסים ונמרחים.

הילד גם שמר שם סוד, בתוך השיער המתולתל והנפוח,
הסוד היה שלפעמים הוא קצת לבד ולפעמים קצת לא בטוח,
שאולי הוא צריך להסתפר ולא להיות כל כך שונה מכולם,
כי לפעמים זה נחמד להיות סתם עוד אחד.

אבל אז, יום אחד, הוא ראה מתקרב אליו, משהו מנצנץ, מסנוור
ממרחק.
הוא הביט ולא הבין וקצת התפלא, זה היה ראש עם שיער ורוד, מוזר
מאוד למראה.

שלום לך, אמר הראש, שהיה מונח על ילדה יפת עיניים.
שלום לך, אמר הילד, וחייכו בביישנות השניים.

אמרה הילדה, השיער שלך יפה, ככה מתולתל ונפוח.
ענה לה הילד, תודה, גם לך יפה הורוד המנצנץ כך ומתעופף ברוח.
הוא המשיך ואמר, אולי תרצי לחפש קצת נמלים או לחלום על מילים?

כן, בכיף, ענתה הילדה, אבל אני גם קצת רעבה,
הוציא לה הילד מהשיער הנפוח, ממתק שוקולד קצת נמס ומרוח,
הילדה צחקה ולקחה אותו משם, הוא הלך אחריה מוקסם.

מאז הם המשיכו להיות חברים, תמיד יחד,
שיער ורוד מנצנץ ושיער מתולתל ונפוח, אוהבים לחייך בשקט ולנוח.