מה אתה מתפלל?
מה אתה מתפלל?
מי שהוא עזר לך במשהו?

היא הייתה כמו פרח קטן בידיי העדינות.
אני שמרתי עליה מ-כל משמר.
לא היה אחד שהיה יכול לנגוע בה.
ואיפה היא עכשיו?
מה, אתה לא יודע איפה היא עכשיו?
אצל אלוהים.
ואלוהים זה לא מה שאתה חושב.
אני גמרתי אתך,
אתה משחק איתי משחקים כל הדרך לבית-הספר.
אני לא אתן לך עוד ביס מהארטיק שלי,
הוא ממסטל אותך.
זה ארטיק עם אלכוהול,
טעים מאוד.

היא באה באריזה שקופה
עם תווית צבעונית על הניילון
וחיוך של מונה ליזה.
אתה מכיר את מונה. ליזה.
היא באה כאילו היא חיכתה שתקנה אותה.
ואתה רצת הביתה,
מתרגש בתחתונים,
ופתחת את העטיפה לבד בחדר.
מאז הכול השתנה.
שום-דבר לא היה אותו הדבר.
הפכת מבן-אדם לאדם,
ונפקחו לך העיניים.
פתאום ראית הכול ולא רצית לראות כלום.
זה מר ומתוק, זה מר ומתוק,
אבל לפעמים המר מתוק והמתוק מר.
לפעמים השקר מתוק והאמת מרה.
מה תעשה תגיד לי.
לאן תלך.
אין לאן ללכת, העולם סוגר אותך.
הוא סגר אותך עוד קודם, פשוט לא שמת לב.
כמו דג גדול ענק
בתוך הממלכה הענקית שלו,
כשבעצם, הוא לא יודע,
הוא דג זהב בצבע אדום
בתוך אגרטל זכוכית.
ואם בעל הבית ישכח להאכיל ולטפל
הוא ימות תוך פחות מיומיים.
אני לא דג זהב.
אתה כן, והיית,
ועכשיו אתה לא, אבל אתה כן, גם עכשיו.
רק שאתה מודע שאתה דג זהב.
אולי. אתה מודע?
כן...
אז מה עשית עם הבובה?

פתחתי לה את החיוך מתוח-מתוח
עד שהפה שלה נקרע,
ככה אני עשיתי לה.
אמרתי לה אני אפתח לה את החיוך
ככה עד שתתפוצץ.
אתה יודע, ככה, מחייכת,
חיוך לא נעים,
צוחקת עליי.

הוא גמר על הניילון מרוב התרגשות
שקרע את הבובה.
אבאימא היו כל-כך המומים ומזועזעים,
שהם דיברו ביניהם שיחה לא נעימה
וקצת מטרידה
אם לשלוח את הילד לטיפול.
זה וזו אמרה שהוא ישתגע יותר,
וזו וזה אמרה שהוא כבר משוגע.
"ילד בן 7 לא הולך לפסיכיאטר!"
צעק אבא שלו, ובזה נגמרה השיחה.
אבל הילד הפך למאדרפאקר מסוכן.
הוא משוטט בלילה ומחפש בובות אנושיות
לפתוח להן את החיוך.
הרבה נשים הגיעו נסערות לבתי-חולים
עם פה שפתחו לו חיוך.
כולם דיברו על מבוגר עם פני בובה של ילד,
עגולים ומחייכים כמו עשויים מפלסטיק,
ותסרוקת מלאה ג'ל שכאילו יצקו אותה בבטון.