[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל רובין
/
אוהלים

למרות שאני קורא ספרים למחייתי איני נוהג לכתוב אף פעם. נכון
שאני כותב מכתבים, מסרונים, רשימות לסופר, יומן לפעמים ואפילו
פתקים על המקרר, אך לעולם לא חשבתי לכתוב ולפרסם. בעבודה
בהוצאה לאור פגשתי סופרים רבים אך רובם השאירו עליי רושם של
אנשים שקטים ושחצנים ( או ליתר דיוק שחצנים בשתיקתם).
בדרך כלל שלקוח נפטר יש משימות רבות, לא אלאה אתכם בפרטים, אך
אומר שבתוך כל הבלאגן הזה צריך לבדוק גם אם יש כתבי יד שלא
פורסמו של הלקוח. כתבי יד כאלה יהיו שווים הרבה כסף לאחר
פטירתו של הסופר מכיוון שהם משאב נדיר.
אחרי שהפכתי את כל הדירה שלו (בליווי צעקות מצד המשפחה ואורחים
שבאו לשבת שבעה) לא מצאתי דבר, כשדנית, אשתו, ניגשה אליי חשבתי
כבר שהגיע הזמן שלי לעוף משם ולא לחזור אבל היא רק לקחה אותי
הצידה ואמרה לי ' הוא השאיר מזמן כתב יד בחוף מסוים בסיני שהוא
היה מבלה בו חודשים'.
התפלאתי, פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה.
' זה היה הרבה לפני שהוא פרץ, לפני "משקפיים", הוא היה מבלה שם
תקופות ארוכות, זה תמיד היה ברור לי שהוא כתב שם, אבל ממש לפני
כמה חודשים הוא סיפר לי'.
הסתכלתי לה בעיניים, היה בהן משהו כבוי, פעם מישהו אמר לי שלפי
הגמרא רק האישה באמת מתאבלת על הבעל, הוא השאיר אחריו הרבה
אנשים עצובים.
' תיסע' היא ספק אומרת ספק פוקדת ' אתה צריך לנסוע בשבילך
ובשבילו, אני גם טסה אחרי הגילוי מצבה.'
בדרכי החוצה דמיינתי אותה מזילה דמעה.

יום שני, השעה אחד וארבעים, אני מחכה לסוף הלימודים.
סוף שעה שישית שיעור מתמטיקה (או חשבון?), לפעמים אני מגיע קצת
מוקדם ומתבונן על הנעשה. כל ההורים מחכים לילדיהם, מתבוננים
בציפייה חלק מהם מתגעגעים, רובם עסוקים כמו כל בני האדם בטרדות
ובמחלות שלהם. מעולם לא הרגשתי צורך להתחבר עם ההורים האחרים,
או אפילו לפנות אליהם. נראה לי מטריד להתחיל שיחה עם אדם שאיני
מכיר ויש בינינו מכנה משותף כל כך כללי. חלקם נכנסים לתוך בית
הספר.
אני לא מאמין במוסד הזה לא אהבתי לא את התיכון ולא את
האוניברסיטה ובמבט לאחור רק זכרונות רעים עולים לי משם.
הילדה שלי יוצאת, ילדה כזאת נבונה כבר קולטת אותי מחוץ לשער,
היא מתקרבת למכונית, פותחת את הדלת ומתיישבת בזהירות על המושב
לידי. משהו בתנועות שלה מזכיר לי את אמה.
' איך היה בבית ספר?' אני שואל שאלה גנרית.
' בסדר, הזמינו אותי למסיבה של גדי ווינברג מו' 3 , זה קורה
עוד יומיים.'
' תגידי לאמא שתיקח אותך אני נוסע היום'
'לאן אתה נוסע?'
'לסיני אני אהיה שם כמה ימים אני צריך להביא משם כתב יד של אחד
הלקוחות'
' אני לא מאמינה! תיקח אותי איתך בבקשה' ידעתי שזה יגיע. 'אני
ממש רוצה להיות שם אח של גילי זה שהשתחרר היה שם והוא ממש
נהנה'.
גייסתי את כל הסבלנות ההורית שלי 'מתוקה שלי, לא רק שמסוכן שם,
גם אין שם דברים מעניינים לילדים את לא תהני שם'.
אחרי התבכיינות של קרוב לעשרים דקות, שיחת טלפון אחת לגרושתי
והמון צעקות נארזו לא אחת אלא שתי מזוודות ואני מוציא לאור בן
ארבעים וביתי שירה בת השתיים עשרה יצאנו לכיוון אילת.
סיני חיכתה לנו.

נסענו דרך ים המלח והאוטו המחורבן עשה רעשים כל הדרך.
לרוב איני אדם מאמין אך נשאתי תפילה חרישית שנגיע לגבול בלי
תקלות מיותרות.
שמענו שירים של שירה, סבלנותי נגמרה בדיוק אחרי שלושה שירים
(לא אהבתי את המוזיקה שנכתבה אחרי שנת אלפיים משהו בקצב
האלקטרוני הגס לא דיבר אליי, או שפשוט הזדקנתי מעט) ניסיתי
להשתלט על הבחירות של המוזיקה, לבסוף התפשרנו על רדיו.
שמאלה בצומת הערבה.
יד מונפת, אישה נאה, אני עוצר.

' כן לאן את צריכה'. שכחתי את הנוהל בטרמפים לומר קודם לאן אתה
נוסע.
היא מחייכת אליי, אולי בת 25 'אני צריכה לאילת'.
היא שמה את התרמיל בתא המטען.
הצגתי את עצמי ואת שירה.
'שמי ארבל, אני יודעת שם מוזר נכון?' היא התנצלה.
'ממש לא' אני מרצה אותה 'שם יפה'.
שתיקה מביכה.
'אז מה את מתכננת לעשות באילת? יש לך חברים שם?' שירה
מתעניינת.
' האמת שלא יש לי הופעה שם.'
' מה את זמרת?' היא מתעוררת.
'זה ערב של ספוקן וורד את מכירה... אנשים באים ומקריאים קטעים
שהם כותבים.'
' קטעים על מה?'
' על כל מיני דברים... מה שבא להם בעיקרון.'
יכלתי לראות את העיניים של שירה נוצצות.
'את רוצה שאני אקריא לך מה שכתבתי?'
'כן!'
היא חיפשה בתיק את המחברת שלה. 'זה טוב, בכל מקרה הייתי צריכה
להתאמן עליו עוד פעם.'
אני ושירה האזנו בדממה.
"גברים מפחדים מבחורות חזקות.
אין לזה באמת סיבה מוצדקת, אבל הם נרתעים, מהעוצמה.
ידעתי את זה גם לפני כי אמא שלי אשה מאוד חזקה, לא בטוח שכל
גבר יגיע למסוגלות הנפשית שלה.
אבל הבנתי את זה סופית אחרי מערכות יחסים, הבנתי שאתם הגברים
לא מצליחים להתמודד עם פרס , פרס?
כן פרס..
אני אגיד לכם למה פרס.
אתם רוצים יוזמה אבל נרתעים כשאשה יוזמת בשבילכם,
אתם רוצים שניקח את המושכות לידיים אבל מתחילים לחשוש שאנחנו
בשליטה,
אתם רוצים להרגיש חופשי להתפרק מולינו אבל מסתירים בכי.
אתם צריכים יד כדי לא ליפול כשהעולם קורס עליכם אבל מפחדים
שהיד שלנו לא תחזיק אתכם מעל התהום בבטחה.
תנו לי לגלות לכם משהו שאולי אתם לא יודעים,
גם אשה חזקה היא אשה עדינה, אמהית, חמה, היא אשה כמה רמות מעל
כל אשה אחרת, בדיוק ככה.
היא תסחף את כולם עם הכריזמה שלה ותארגן לך הפתעות, היא תשקיע
בך בכמויות, ולא תשחק משחקי כבוד של ילדות קטנות, אשה חזקה
תלטף אותך ,תנשק אותך, תיזום את הסקס, את המכות, את הצעקות
והלחישות, את הלילות, הנסיעות, את ההצעות, את החיוך שלך.
כי היא יכולה.
היא לא מפחדת כי היא מספיק חזקה כדי לגרום לגבר שלה להיראות
חזק יותר.
זה לא ייראה לה מוזר להיות זו שאומרת לך, אתה בטוח כאן איתי
ולעטוף אותך בזרועות שלה כמו ציפור ששומרת על הגוזל שלה מכל
השפל שם בחוץ.
היא אינטיליגנטית מספיק כדי להקשיב לך גם לילה שלם, לבכות איתך
להרגיש אותך כאילו הסיפור שלך הוא שלה באותה המידה, ותדע בדיוק
מה לעשות כדי לתת חוויה מתקנת שתעיף לך את הלב.
תהיו בטוחים שאשה חזקה תצא איתך לטיול בדרך החיים ותקח על עצמה
את הציוד ,רק כדי לראות שטוב לך בלי העול שיכביד עליך.
גבר אמיתי שבטוח בגבריות שלו לא ירתע.
אני כותבת רק בשביל אותם הגברים שחושבים שקיים סוג אחד של
בחורה נכונה,
כזאת שהיא עדינה ומפחדת מכל דבר שניפגש לה בדרך,
חוששת מכל מה שחושבים עליה,
צנומה ובמידות הנכונות, איפור, קרמים.
אחת שמדברת בעיקר על בגדים וחתיכים ושיט אחר של בנות.. .
אז אשה חזקה היא פרס, היא פרס כשהיא אמא, כשהיא בת זוג, ומאחלת
שהבת שלכם בעתיד תהיה פרס כזה, ושתזכה רק בגבר שיבין שהיא פרס,
שיעריך נכון ההשקעה האינסופית ,את הנפש שעברה מספיק כדי להגיע
לעוצמות האלו.
כי תעריכו את הטוב כשאתם מזהים אחד כזה.
תחזיקו אותו בשתי ידיים ועם כל לבבכם ואל תתנו לו ללכת, לא קל
למצוא בחורה חזקה, אז אל תפחדו,
כי זכיתם אם יש לכם אחת כזו כבר."
לקח לי הרבה זמן לעכל את הקטע, לא ציפיתי ממילים כאלה לצאת
מפיה של בחורה כל כך צעירה.
שמרתי את עיניי על הדרך, נמנע מלפגוש את עיניה.
שירה כבר התחילה להמטיר שאלות מעריצות, היא הייתה רגילה לנשים
חזקות, אבל לא כאלה שלא מפחדות לדבר לכן היא ניצלה את
ההזדמנות.
אחרי יותר שאלות מתשובות הורדנו את ארבל באילת (לא לפני החלפת
פרטי פייסבוק מרגשת וחיבוק חם).
הגענו לגבול.

אחרי חילופי דברים בעברית עילגת בווצאפ הצלחתי לגרום לאחמד,
הבחור הצעיר שמנהל את החוף, להבין שעברתי את הגבול. בזמן
שחיכינו למונית הלכתי להחליף את השקל הישראלי שלי ללירה מצרית.
שירה, קצת מבוהלת נצמדה לי לרגל כמו עלוקה, אפשרתי לה לעשות
זאת מתוך הבנה לליבה בכל זאת היינו בארץ זרה.
המונית הגיעה, עולים איתנו זוג בשנות הארבעים לחייהם.
התחלנו לנסוע, מצד שמאל של המכונית ראיתי עשרות מבנים ענקיים
נטושים. בהיתי בהם בפליאה הם נראו כאילו קפואים בזמן. המבנים
החלולים הללו היפנטו אותי האישה שישבה מאחוריי הבינה את
הסתקרנותי והסבירה.
' אלה מבנים בני שלושים שנה לפחות' הסתכלתי עליה היו לה עיניים
חומות, ' הסיבה שהם נטושים ככה זה בגלל שאנשים התחילו לבנות
ונגמר להם הכסף או שאנשים מתו ולא היה מי שישלים את הבנייה'.
'מדהים' ציינתי. ' ממש מכונת זמן מקולקלת' ציין הגבר.
הם הציגו את עצמם, מירי ואיציק (בסדר הזה) שניהם ירושלמים
במקור כיום חיים במרכז. לשניהם יש עסק קטן למשלוחי פרחים. הם
סיפרו לי שסוף סוף העסק התייצב מספיק בשביל שהם יוכלו לנפוש
ואחרי שהם ראו כבר את כל הארץ הם החליטו לנסוע לסיני כדי
"לטעום קצת חופש".
מירי שואלת מה אני עושה למחייתי.
'מוציא לאור... כן זה דווקא מאוד מעניין'
'זאת הבת שלי קוראים לה שירה... היא גמורה תסלחו לה.'
'האמת שאני נוסע בשביל עסקים... גם בסיני יש עסקים ראיתם מה
זה.' הם מתלהבים כמו ילדים קטנים.
' לקוח שלי שנפטר השאיר פה כתב יד שלו... אתם בטח מכירים אותו
הוא כתב את "משקפיים"'.
הם מתלהבים, כולם קראו את "משקפיים".
הם מציעים את עזרתם. לא באמת האמנתי שהם יעזרו אבל חינכו אותי
לא לסרב לעזרה.
הגענו לחוף, אפילו לא הסכמתי לשתות קפה. ישר לחדר, שינה
עמוקה.

הולך אני בין אוהלים משולשים במדבר בעוד החול הקר מחכך את
רגליי/
מסביבי המדבר מתמשך עד האינסוף לכל הרוחות/
מתוך האוהלים בוקעים ריחות, צלילים וטעמים/
מבלי להיכנס אני יודע מה יש בפנים/
מתפתה להיכנס אבל הנחש אומר לי לא!/
אני עוקב אחריו והוא זוחל על הגחון מוביל אותי בין כל
האוהלים/
וכל הזמן הוא מזכיר לי מה יכל לקרות/
הגענו לקצה מה שחשבתי שאין לו סוף, נגמר./
הנחש, עייף מהמסע מספר לי שהוא רעב/
"תאכל יש שפע של עכברים באוהלים" אני מנסה לרצות אותו/
והוא, בתמורה מכיש אותי בקרסול.
התעוררתי מלא זיעה קרה. שירה לידי ישנה שנת ישרים.
התעוררתי מאוחר, הגיע הזמן לגשת לעבודה.

אני אוהב את הרוטינה של הבוקר. לצחצח שיניים להתקלח אפילו
להסתרק, לדעתי בשביל הדברים הקטנים האלה שווה לחיות. היה לי
אחד בפלוגה שתמיד היה אומר לי " מי שנהנה מהזוטות נהנה
מהחיים".
שירה לא יכלה להנות מעצמה יותר. כל בקשותיה נהפכו למציאות ובין
לשנורר ממני כסף בשל תכשיטים לבין ישיבה בערסל ושחייה במים,
היא לא מצאה זמן לעזור לי לחפש את כתב היד.
שברתי את המנעול לעליית הגג, הדבר הראשון שהרגשתי היה כמות אבק
אדירה נדבקת לכל חלק בגוף שלי. אחרי עשר דקות בפנים הייתי
מכוסה בשכבת אבק מכף רגל ועד ראש, עדין המשכתי לחפש (קיוויתי
כבר למצוא את מה שהוא כתב ולעוף משם).
עם ארוחת הבוקר הגיעה גם עזרה.
'בוא אני אעזור לך נחלק את עליית הגג לשניים' אמר איציק.
חייכתי והודיתי לו, עכשיו העבודה תתקדם פי שניים יותר מהר.
'מה אנחנו מחפשים בכלל'
'חפש כתב יד בעברית, לא נראה לי שיש הרבה כאלה פה... תשים לב
היה לו כתב מאוד לא קריא'
נכנסנו שנינו לקצב של עבודה כל אחד בשלו נוברים בתוך ספרים
ישנים בערבית שלאף אחד מאיתנו אין מושג מה הם אומרים. טבענו
בספרי חשבונות ישנים עד הצהריים חלק מהם היו בני עשרים שנים
(שיערתי).
ואז פתאום ראיתי אותו, זיהיתי את כתב היד העקום, בערך מאה
חמישים עמודים היו מגולגלים בתוך גומייה. ניגשתי לפתוח את כתב
היד, להתחיל לקרוא (בכל זאת זה היה כתב היד של "אחד הסופרים
המשפיעים על החברה הישראלית")
הסתכלתי על אסופת הדפים האלה, פתאום חשבתי עליו, הלכתי עד סיני
בשביל כתב יד ישן שלו. חשבתי על זה שהוא צוחק עליי מלמעלה.
הצרחות של שירה גדעו את מחשבותיי.

צרחות כאלה לא שמעתי משירה בחיים. יצאתי החוצה מהבית וראיתי
אותה מפרפרת במים בפאניקה. פחדתי לחייה פחדתי שהיא תטבע,
הורדתי את הנעליים ורצתי במהירות לכיוונה. אחרי חמישה צעדים
בתוך המים כבר ידעתי למה שירה צורחת, אבל זה היה כבר מאוחר מדי
בשבילי.

לא היה אדם שלא צחק למראה של שנינו צולעים החוצה מהים אחרי
שדרכנו על אותו קיפוד ים מסכן, כתב היד שנרטב כולו בזמן הקפיצה
ההירואית שלי למים היה רלוונטי כמו סוס ועגלה באמצע תל אביב.
רטובים ומבואסים יצאנו החוצה וישבנו על החוף.
שירה בכתה מכאבים, היא נבהלה. לפתע ראתה את כתב היד 'אבא זה מה
שחיפשת? הוא נהרס לגמרי'
'לא נורא, גם ככה עבודת חייו מאחוריו כבר' אמרתי בקול של כתב
חדשות
שירה הסתכלה עליי בעיניים מלאות דמעות ושנינו צחקנו.
'הגיע הזמן ללכת הביתה'.

הגענו לגבול, הפלאפון שלי מתחיל לצלצל, הודעות, אימלים, שיחות
שלא נענו וכל החרא. למרות שנהרסה לי השלווה שמחתי לחזור לארץ,
קרקע בטוחה.
'אבא אבא דיברתי עם ארבל, היא צריכה טרמפ חזרה' לא היה לי כוח
להתווכח, 'תגידי לה שהיא נוהגת.'
ארבל עולה לאוטו, השיער האדום שלה משוך לאחור בקוקו. רגל אחר
רגל עולה לאוטו היא נראתה עייפה מהסופ"ש.
'איך היה בסיני?' היא שואלת ומתניעה את האוטו.
שירה מספרת לה לפרטי פרטים, היא מתעניינת, שואלת שאלות, מקבלת
תשובות ומחווה דעות.
'מבאס שנהרס כתב היד אבל, תכלס בשביל זה נסעתם'
אני מושך בכתפיי.
שירה כבר מזמן נרדמה עדיין כאבה לה הרגל אבל פחות.
'בסוף היה מוצלח הקטע שהקראת?'
היא מחייכת ' מוצלח מאוד, כמו תמיד' מתגאה.
'אני שמח'
'האמת שקרה לי דבר מאוד מוזר באותו ערב, אחרי שהקהל הלך
הצטרפתי לעזור לנקות ולסדר. יצאתי החוצה להפסקת סיגריה וראיתי
אדם מחפש משהו בשיחים עם פנס. ניגשתי אליו שאלתי אם הוא רוצה
עזרה. הוא חייך אליי חיוך ממיס. הוא אמר שאיבד את המחברת שלו
והיו כתובים שם "דברים חשובים". התעניינתי, הוא אמר שזה אישי
והוא מתבייש לספר.
אמרתי לו שהוא כותב סתם אם הוא לא רוצה לפרסם עדיף שישאיר כבר
הכל בראש.
הוא הסתכל עליי בתמיהה לדעתי לא ציפה לכזאת תגובה.
" את צודקת חשוב לפרסם, אבל תמיד יש פחד כזה."
הבנתי לליבו והצעתי לו עזרה.
"חכה אני הולכת להביא פנס ולעזור לך."
שחזרתי הוא כבר לא היה שם'
הסתכלתי עליה וחייכתי. לא אמרתי כלום.
למרות זאת ידעתי את מי היא פגשה.
בקטורה כבר נרדמתי, הפעם ישנתי טוב בלי חלומות בכלל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין כמו במבה.

סליחה, הקולמוס
פלט 'ב'
מיותרת:

אין כמו במה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/18 12:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה