כל בן אדם - בסופו של דבר איכפת לו בעיקר מעצמו. אף-אחד לא
יסכן את עצמו או  את מעמדו עבור האחר, אף-אחד לא יצא מגדרו כדי
שלאחר יהיה יותר טוב. כל אדם יישאר בתוך העור של עצמו. לצאת
מגדרך - זה רק בתנאי שזה משרת גם את האינטרס שלך. בלי זה, לא
יזוז כלום.

מובן שאני לא מדבר על אנוכיות, על אגואיסטיות, על ניכור ועל
חוסר איכפתיות כלפי הזולת באמת. אני מדבר על משהו נורמטיבי.
העובדה שלי אישית זה כואב לא אמורה להזיז לאף אחד והיא אכן לא
מזיזה...

אני מדבר על יומיום. על כך שאנשים חיים - כל אחד לעצמו שומר על
עצמו ונפרד בקיום שלו ובכל זאת כולם ביחד. אולי אני לא מסביר
את עצמי טוב, אז אנסה לחדד את מה שאני רוצה:  ישנם אנשים בחברה
שהינם רגישים יותר מאחרים. הם עדינים יותר מאחרים. הם לפעמים
נחבאים אל הכלים. ה-"עור" שלהם יותר דק. כל גירוי רגשי חודר
אליהם בעוצמה גבוהה ומתעצם עוד יותר בפנים בשל עומק של
פרשנויות וגודש של פצעים ישנים שנפתחים בכל פעם מחדש.

כשבא גירוי רגשי שעבור מישהו רגיל הוא שום-דבר או לכל היותר
מרגיש כמו נגיעה קלה בכנף של המטוס וממשיכים לטוס, בשביל מישהו
רגיש במיוחד, זה דבר שמכריח אותו לעצור ולחשב מסלול מחדש
ולפעמים גם לנחות ולקוות שלא תהיה זאת נחיתת-אונס.

הפצעים הישנים בפנים לא באמת הגלידו ולא ניתן לשכוח מהם.
הפצעים הם פצעים רגשיים והם מרכיבים את הפגיעות הנפשית. "יש
אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". לפעמים אותם אנשים
שהלב שלהם רך ופגיע נפגעים מאוד מאותם אנשים נורמטיביים שלדידם
של הרגישים הם בעלי לב של אבן מהסיבה הפשוטה שהם (הנורמטיביים)
לא מרגישים אותם ולא מנסים להבין אותם.

אותם אנשים רגישים מאוד, רגישים מדי יש לומר, לא מצליחים ממש
להרגיש שייכים כי לפעמים הפגיעות מתרבות וגורמות להם להתכנס
בתוך עצמם ולא לתקשר. הקושי לדבר בשפה היומיומית הנורמטיבית
שהיא בעיניי רדודה ומלאה בקללות ומלאה בקלילות ובהומור, זה דבר
שמרחיק. לא לקחת את עצמך ברצינות ולא לקחת אחרים ברצינות זאת
מיומנות שאין אותה לאנשים רגישים. הם לוקחים כל דבר ללב - קטן
כגדול, גדול כענק, ענק כעצום ובלתי מוכל ובלתי נסבל.

אדם מאוד רגיש שלא יודע כל-כך להגן על עצמו מהפגיעות
(vulnerability)  שיש לו, עלול למצוא את עצמו במצב שבו הוא
מנסה שוב ושוב להסביר את עצמו לסובבים אותו אבל כל עוד הוא
נשאר בשפה העדינה שלו (שמנסה לא לפגוע באחר כדי לא לגרור פגיעה
בחזרה) הוא נשאר בלתי מובן ולכן גם בלתי מסופק. כאשר זה חוזר
על עצמו שוב ושוב, זה עלול ליצור הסתגרות מצד אחד או תוקפנות
כלפי חוץ מצד שני. יש גם אפשרות נוספת: תוקפנות כלפי פנים.
התסכול הפנימי שלא מוצא בחוץ אמפתיה עלול להביא לפגיעה עצמית.
כאשר אדם שורט את עצמו ופוצע את עצמו מתוך התפרצות זעם, הוא
לכאורה מקהה את הכאב הנפשי.

זה רק לכאורה, כי אחרי כמה רגעים של קהות חושים מבורכת ומקלה
ומרגיעה אפילו, האדם שפגע בעצמו נשאר עם הכאב ועם הפציעה
הפיזיים ונשאר בעצם עוד יותר לבד ממה שהוא היה קודם. הבדידות
הזאת רק מחדדת ומחריפה את הקושי לתקשר ולבאר את עצמך לסביבה
והיא כמובן לא תענוג גדול בכלל...

מעטים מבין הנורמטיביים מתפנים ומפנים מקום למושג: "בריאות
הנפש". הם מעדיפים להשתמש בקללה הרווחת: "חולה נפש" ומפנים
אותה כלפי כל מי שלא נראה להם איי י יי , לכל מי שלא נראה להם
מאה אחוז, לכל מי שקצת מעצבן אותם או חופר להם. הם שוכחים שגם
הם בעצמם אינם מושלמים ושגם כלפיהם יכולים להפנות את אותן
קללות ממש.

הבורות והדעות הקדומות, הבערות והפחד מכל מה שלא נראה לגמרי
נורמלי וזורם מעוררים סטיגמה והסטיגמה הזאת בסופו של דבר מזיקה
לא רק למי שבאמת מתמודד עם בעיות נפשיות מאובחנות אלא שהיא
מזיקה לכולם. כשם שאין אף אדם שהבריאות הגופנית שלו היא שלמה
לחלוטין ושהכל בסדר אצלו, כך גם אין אף אדם שהבריאות הנפשית
שלו שלמה.

כשאדם נורמטיבי מלמד את עצמו להתייחס לבעלי מוגבלויות בכלל
ולבעלי מוגבלויות בתחום בריאות הנפש באופן סבלני וסובלני, הוא
מרוויח מזה בעצמו. הוא מרוויח רוגע, מרוויח פתיחות ומגוון של
דעות והוא מבין שגם הוא לא מושלם בכלל. זה לא שאנשים באמת
חושבים שהם מושלמים, אבל לפעמים הם מתנהגים ככה ; כאילו הם
מלכי העולם, כאילו הכל מגיע להם כולל לדבר בגסויות וכולל דברים
נוספים.