אתה רואה את זו, הכתומה, שאלה נועה את איתי אחיה שצעיר ממנה
בשנתיים, כשעמדו מול חנות הראווה של "הגרה" ברחוב הנשיא.  זו
תהיה ממש ממש נהדרת בשבילה. אבא בטוח היה קונה אותה.
היא באמת יפה על הבובה, אמר איתי. נועה משכה אותו ביד לתוך
החנות. אפשר לעזור, שאלה אותם הזבנית. כמה עולה השמלה הכתומה
שעל הבובה, שאלה נועה ולחצה חזק את ידו של איתי.
אני רואה שיש לכם טעם טוב, חייכה אליהם המוכרת וניגשה למתלה
השמלות והביאה כתומה בדיוק כמו זו שעל הבובה. זו עכשיו במבצע
והיא עולה רק ארבע מאות וחמישים ₪. וואוו, אמר איתי. ארבע מאות
חמישים, מלמלה נועה לעצמה תוך שהיא מלטפת וממוללת את הבד. אחת
הנהדרות שלנו פה, אמרה להם הזבנית. אתם רוצים אותה לאמא, שאלה.
כן, ענתה נועה, ואפשר היה לשמוע את האנחה שהיתה מוחזקת זמן רב
כל כך בתוך החזה שלה. ארבע מאות חמישים, מלמלה שוב והביטה
באיתי.
טוב, תודה רבה, אמרה נועה. תגידו לאבא שאפשר לקנות בתשלומים,
הוסיפה המוכרת. היא כל כך יפה ומיוחדת ויש לכם כנראה גם אמא
נהדרת שאתם רוצים עבורה את כל היופי הזה! נועה בלעה רוק.
הסתכלה על המוכרת ועל הטבעות שעל ידיה, על הציפורניים עם הלק
האדום, שלטפו גם הן את הכתום הנפלא של השמלה ומהן הביטה חזרה
בשמלה ובאיתי.
היא האמא הכי טובה בעולם אמרה למוכרת ומשכה את ידיה מהשמלה.
תודה רבה, אמרה לה ולאיתי אמרה, בוא נמשיך והם יצאו מהחנות.
זה מלא כסף, אמר לה איתי מיד כשיצאו. זה מה שחסר לי כדי לקנות
כבר את הפלייסטיישן. הבטחתי לעצמי שלגיל עשר יהיה לי כבר כסף.

אני יודעת, אמרה נועה. אבל היא כל כך יפה ואני יודעת שאמא תשמח
מאוד.
כמה כסף יש לנו ביחד, שאלה.
נשאר לנו ששים ביחד, ענה איתי.
ואם נבקש מסבתא שתיתן לנו כסף ונחזיר לה, כמה זמן יקח להחזיר
לה?
אני מרוויח עשרים שקל בשבוע ממשפחת סינוואני כשאני מטפל להם
בחתולים. אני יכול לחסוך 80 שקל בחודש. אבל מתי יהיה לי
פלייסטיישן אם נקנה אותה?
חיכית עד עכשיו, אולי תחכה עוד קצת?
לכל החברים שלי יש ורק לי אין. אם אני לא חוסך לפלייסטיישן,
יקח לי עוד שנה שלמה להשיג את הסכום הזה.
בוא נחשב רגע. לי יש מאה ועשרים. עם הששים של הביחד זה מאה
ששים. נשאר מאתים תשעים. אתה תרוויח 80 בחודש, נשאר מאתיים
ועשר. אני אשטוף את המכוניות של צורי ושל בן טובים ואוכל
להרוויח מאה, נשאר מאה ועשר, אתה תתן עוד שמונים של החודש הבא,
כמה נשאר?
שלושים, אמר איתי.
והנה, אני בחודש הבא אשטוף שוב לבן טובים וישאר לנו עשרים. מה
אתה אומר? זה לדחות רק בחודשיים את החסכון לפלייסטיישן.
אף פעם לא קנינו כל כך יקר, אמר לה איתי אבל ראו כבר בעיניים
שלו איך הוא מחשב להרוויח עוד כסף ושהוא יסתדר עם דחייה של
חודשיים. הוא כל כך רוצה לשמח את אמא. כבר מצליח לדמיין אותה
מסתובבת ואת כל הכתום הזה מתנפנף עם החיוך שלה.
סבתא רוחמה הסכימה לסידור ונתנה להם שלוש מאות ₪. למחרת,
יומיים לפני החג, התייצבו אצל החנות וביקשו את הכתומה במידה
ארבעים ושתיים. המוכרת חייכה חיוך גדול ואמרה שמעולם לא ראתה
אהבה גדולה כל כך וכמה היתה שמחה בעצמה לילדים כאלה.
איתי ספר בקול מהוסס את הכסף. האריזה היתה מאוד חגיגית והם
ניחמו עצמם שחודשיים של עבודה זה לא נורא לעומת האפשרות של
לשמח את אמא.
הם קלעו בול לטעם של אמא. אמא לא הפסיקה לנשק אותם ולבכות. היא
מדדה את השמלה שהתאימה בדיוק במידה ובצבע והסתובבה כמו בלרינה.
היא היתה הכי יפה בעולם. בלילה הם הורידו את המזרונים לריצפה
וישנו יחד שלושתם, כמו פעם, לפני שאבא מת.
חמישה ימים אחר כך, כשיצאו עם אמא לעיר לאכול גלידה פיסטוק כמו
שאבא אהב, עברו ליד החנות של הגרה והעיניים של אמא הבחינו מיד
בכתום שעל הבובה. היא הסתכלה עליה ועל הפתק של המחיר שהוצמד
אליה ובלט בכוכב אדום, ואמרה להם שזו ממש מציאה תשעים ותשעה ₪
ושהם עשו עסקה מצויינת ושהיא האמא המאושרת בעולם.