היא ילדה טובה מבית טוב,
והיא חושבת שהכול מגיע לה.
היא יודעת שלא סתם ייתנו לה מה ש"מגיע לה",
ולכן היא לוקחת.
איך היא לוקחת?
היא מתמרנת אנשים.
היא צפצפה עליי לכל אורך הדרך,
מכרה לי אהבה כשבעצם רצתה לנצל אותי.
היא אמרה שהיא רוצה שאהיה מאושר,
וגרמה לי ללמוד ולעבוד במקצוע שמכניס הרבה כסף
כדי שהיא תיהנה מהכסף הזה.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה להביא ילדים,
ופתאום הופיעו שניים.
היא אמרה לי שאני לא חייב לה כלום,
אבל על כל צעד שאני עושה
אני מוצא עצמי זקוק לאישור שלה,
לפעמים בכתב עם חתימה.

הגשם שירד לא אמר לי הרבה,
מלבד שזה הולך להיות החורף
שבו אני נפרד ממנה.
כמובן היא חסמה לי את כל דרכי הבריחה,
מלבד דרך אחת - הזכות להרוג אותה.
או לרצוח למען האמת.
וזה מה שעשיתי בששון ושמחה גדולה.
כמו שהיא כישפה אותי באהבה
שכללו משקאות ושיקויים מורעלים
כדי שאעשה הכול בשבילה,
כך השחלתי למשקה שלה ציאניד.
הוא מגיע במכליות גדולות לייצור פוספטים,
ואני לקחתי רק צנצנת קטנה אחת.

מאמי.
מה?
אני אוהב אותך.
גם אני אותך.
אני אוהב אותך כל-כך,
שמתחשק לי להכין לך את המשקה הטעים ביותר בעולם.
איזה משקה?
נקטר מנגו ואננס.

זה היה המשקה האחרון שלה,
כי היא אפילו לא סיימה לשתות אותו.
ביימתי תאונת סיגריה והעליתי את הבית באש.
מהגבעה הסמוכה מרחק עשרה קילומטרים
אני צופה במשקפת
בצוות הכיבוי ובבית עולה בלהבות.

היית ילדה יפה, חכמה ונבונה,
אבל חשבת שמגיע לך הכול,
ולא בחלת בתמרון אנשים כדי להשיג זאת.

עץ הצפצפה מצל עליי מהירח,
ואני מצית סיגריה ושואף עמוק לריאות.
עוד מעט אהיה מופתע.
עוד מעט אעשה טלפונים של לחץ ואימה,
ואבכה כמו תינוק.
אבכה כמו תינוק ואצחק מבפנים.
כמה קל לתמרן את המתמרנים,
כי הם אף-פעם לא מצפים לזה,
במיוחד לא ממי שהם מחשיבים לתמימים.

האוטו מצפצף שמיכל הדלק עומד להתרוקן.
אני גומר לעשן את הסיגריה,
וזוחל עם האוטו שלי לתחנת הדלק הקרובה.
מאמי, את בבית?
למה את לא עונה?