[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא נו באמת
/
גּוֹפָן

תרגיל בית שלישי - דיאלוג בין שתי דמויות, איפיון תכונות שלהם.
שני עמודים מקסימום.

גּוֹפָן / גיא נו באמת

- "נו ילד מה אתה כותב?"
לקח לי איזה רגע להבין שהוא הגיע והתמקם.
- "הממ?..." השבתי באופן כמעט לא מודע.
- "שאלתי, על מה אתה כותב עכשיו?" הוא המשיך להציק כמו ילד קטן
בעצמו.
- "המשימה", הדגשתי את המילה, "היא לכתוב דיאלוג בין שני אנשים
ולאפיין אותם דרך הטקסט והמילים או המחשבות שלהם". התרכזתי בדף
וניסיתי להמשיך, מתעלם בהפגנתיות מנוכחותו.
- "אוקיי... ומה יש לך בינתיים?"
הוא באמת מפריע לי עם זה עכשיו? היה כאן כל כך שקט עד לפני
רגע.
- "עוד אין לי משהו. רק רעיון שאני לא יודע איך לתקוף עדיין."
המשכתי בקו חסר הסבלנות.
- "אבל אני רואה שם משהו כתוב, תן לי משהו." הוא התעקש.
הרהרתי לעצמי לרגע, ובקול מלגלג מעט התחלתי להקריא:
- "'נו ילד מה אתה כותב?' לקח לי איזה רגע להבין שהוא הגיע
והתמקם. 'הממ?...' השבתי באופן כמעט לא מודע...". לו לקח מעט
מאוד זמן להבין, והוא קטע אותי - "יופי אחי, אתה מסתלבט
עליי?"
- "לא, גבר, זה מה שכתבתי עד עכשיו. מה אני אגיד לך, הגעת לפה
- קיבלתי מוזה."
- "צחוקים איתך, אתה כאילו מתמלל אותנו?"
חשבתי שפגעתי בו, כי באמת שרק רציתי את השקט שלי, אבל נראה היה
שהוא קיבל את זה די יפה.
- "יאללה, זורם. שים אותנו באיזה מפציץ אמריקאי במלחמת העולם
השנייה, או באיזה מרדף חוצה יבשות! אתה יודע מה - אני החבר הזה
שלך, שהוא רוצח שכיר שהתעייף מהעבודה שלו!".
שמחתי שהוא זרם. ברוב המקרים שהגיע היה קוטל אותי. החל
מרעיונות, ועד לטקסט שלם, כשהייתי מוכן לתת לו לקרוא. לא כי
הוא לא ידע לכתוב בעצמו, אלא כי הוא כנראה לא הבין אותי. הוא
באמת עשה מאמצים במפגשים האחרונים שלנו להראות יותר התעניינות
בי ובתחביבים שלי, ובגלל שאני מרגיש שהכתיבה היא חלק ממני,
שמחתי לשתף אותו גם בזה. הצטערתי שהייתי תקיף כלפיו.
- "עזוב את המיקום והדמויות כרגע", עניתי לו, "אני רוצה להתרכז
בנו, במה שאנחנו אומרים ועושים כאן, עכשיו, לא בלשפוך אופי
בגוף של מישהו אחר. זו מטרת המשימה."
- "וואי נו באמת, אתה כזה משעמם! בוא נכתוב משהו ביחד, מבחינתי
שיהיה על שמך בלבד." הצטערתי שהצטערתי.
- "אני אומר לך שיש לי כיוון, אתה סתם מסית אותי למקום אחר.
אני מתמודד עם זה. שב כאן, תירגע, יש בירה, קח לך אחת
מהגיטרות, שים רד הוט..."
- "...פרושיאנטה הזה הא? לגמור מהצלילים שהוא מוציא!"
- "...כן, אז את זה תעשה. אני פה כותב עכשיו, לבד. תודה."
אמרתי לו בהחלטיות.
- "וואי אחי איזה כבד אתה; בסך הכל מנסים לעזור לך."
- "לעזור לי? מה אתה מבין בזה בכלל, אתה והשירה המתחרזת
והגיטרה שלך? זו המשימה שלי, אני על זה, סוף סוף יש לי זמן
לעצמי, אתה בהחלט מוזמן להיות כאן אבל בבקשה, אל תפריע לי!"
- "להפריע לך? וואי, אני באמת מצטער אדון 'אני תמיד כותב על
ההורים שלי, ולא קיבלתי מספיק אהבה, והייתי קצין ביחידה
מיוחדת, ותראו איזה יופי, יצא לי סיפור תמים כזה עם אמירת
'קומבייה' חמודה כזו על כמה פייסבוק ואינסטגרם זה חרא...'".
הוא חיקה אותי והחווה מרכאות עם האצבעות בכל פעם שנדרש. "תתקדם
אחי, אם אני לא יכול להגיד לך על מה לכתוב, לפחות אני אגיד לך
על מה לא לכתוב". הוא נראה כעוס, אבל יותר עניינו אותי הדברים
שאמר.
לא ציפיתי לפרץ ישירות כזה, או להיכרות הזו עם הכתיבה שלי. לא
חשבתי שהוא כל כך מתעניין בה. פתאום ניסיתי לחשוב אם בכל
הפעמים כשדיברנו על זה הוא באמת שפט אותי, או שניסה לכוון
אותי. ואולי בעצם, החלה להתגנב בי המחשבה, אני זה שלא הבין
אותו?
- "תשמע, אני מעריך את הכנות שלך", עניתי מבולבל, "אבל זה מה
שהעסיק אותי כל כך הרבה שנים. זה מה שאני מרגיש שהייתי רוצה
לספר לעולם."
- "אל תיפגע, אבל זה נשמע יותר כמו איזה מכתב התאבדות מתחכם.
וגם ארוך, בעיקר."
- "ואני - לא שם, ואתה יודע את זה." שיגרתי בחזרה.
- "סבבה, אז רוץ עם השאריות האלו, אבל תן גם את הטוויסט,
הגיבור לא תמיד חייב למות בסוף."
- או בהתחלה..." עניתי לו, ממתין לתשובתו.
- "סבבה, קונספט מעניין, אני שוב זורם איתך", המשיך, "אבל אחרי
ש'תגיד את מה שיש לך להגיד', פשוט תכתוב, גיא. תמציא עולמות,
תאפיין אנשים, סיטואציות... תיצור אחי. לא רוצה שנבלה רק
כשאנחנו מנגנים ביחד, או לפעמים כשאתה קורא לי כשאתה כותב. תן
לי ללכת איתך בדרך הזו - 'אף פעם לא הצלחתי להלחין את השירים
שלי' - אמרת את זה בעצמך. אז תנגן מוסיקה אינסטרומנטלית, או
שתכתוב משהו אחר, אבל רבאק, תיצור!"
- "אוקיי, אוקיי, תצטרף", אמרתי לו שוב בתקיפות, כי עדיין
רציתי להראות המבוגר האחראי בסיטואציה, למרות ובזמן שהדברים
שלו הידהדו לי חזק בראש.
המשכתי - "תוביל, תכוון, נלך בדרך שלך, מה שאתה רוצה, אבל
שיהיה בזה גם משהו ממני".
- "אתה לא מבין?", הוא נעמד והתמתח - "הכל פה זה אתה".

הבנתי את מה שהוא אמר. אני מניח שזה בסדר גם להמציא דברים
בכתיבה שלי, או ליצור מקומות ואנשים שלא קיימים באמת - ועדיין,
עצם זה שאני כתבתי אותם, הוא מה שיצוק לתוך זה את ה'אני' שבי.
בכל דמות ובכל סיטואציה, יהיה משהו ממני, "רוח" כלשהי אפילו
הייתי אומר. הוא קטע אותי:
- "לא יודע מה איתך, אבל אני עייף מדי בשביל זה הערב. יש עוד
זמן עד שאתה צריך להגיש את ה'משימה' הזו שלך. מבחינתי אתה יכול
לסיים את הטקסט עכשיו." אמר והחל להתארגן לעזוב.
- "כבר? ולהשאיר את זה ככה? בלי פואנטה? בלי טוויסט?" שאלתי
בכוונה.
- "מרגיש לי שדווקא יש בזה 'פואנטה'. ואגב, אני גם לא מבין למה
אתה קורא לזה 'משימה', אלו שיעורי בית, שנועדו בעיקר לעזור לך,
אתה לא בצבא, לא 'תוקפים' את זה. האישה והילד ישנים?"
- "כן", עניתי.
- "אז קדימה, בוא נראה מה איתם. שים רק את הפונט על 14
פיקסלים."
- "למה?"
- "כי ככה זה יצא בדיוק שני דפים, יותר יפה."
-  "זה משנה באיזה גופן אני משתמש?" הבטתי בו דרך ההשתקפות
במסך.
הוא הביט בי מספר שניות בחזרה, חייך מעט, ואמר -
- "ממש לא". אמר, ונעלם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מדימונה!
הבחורה מתקשרת
מדימונה!
אינעל דינק,
כנראה פישלתי
ממש בגדול
הפעם.
פאקין דימונה.

--- מרירות ערב


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/18 13:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא נו באמת

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה