כשדנדן היה בן שתים עשרה, שמע במו אזניו שאליעזר אמר
שפסיפלורות, כמו ורדים, משרישים בקלות. פשוט גוזרים, ממש קרוב
להתפצלות, שותלים באדמה ומשקים.
ביום רביעי, הוא יצא עם התלת אופן הגדול שלהם למשתלה שליד
הרכבת וקנה עציץ רחב ויפייפה, כולל תחתית תואמת ועשרה ליטר של
אדמה לשתילה, כי הם לא מחזיקים שם פחות מזה.
כשירד החושך, לקח את הדלי השחור ואת המזמרה ויצא לגב החצר של
שילר, שהולכת לישון מאוד מוקדם. הוא גזם חמישה עשר ורדים תוך
שהוא מקפיד על אורך אחיד.
בלילה, הריח שלהם מתחזק. אילו הייתם שואלים אותו, היה מוכן
להכפיל את שעות הלילה לטובת הריח.
כשהיה  ממש קטן, אולי בגיל ארבע, היה בטוח שאם מריחים ורד זמן
רב, הריח יגמר. מעולם לא בדק את ההנחה שלו אולם כבר אז פיתח
שיטה להרחת ורדים.
היה מצמיד אפו למרכז הורד, מרכז את כל חושיו, שואף ארוכות,
מלוא הריאות, ואוצר את הריח בתוכו. " עַד שֶׁיַּוְרִידוּ
הַתָּאִים בִּפְנִים ", למד להגיד, אחרי שאמו שאלה אם זה מה
שהוא עושה והוא ענה שהוא שותה את הריח עם האף.
כשחזר הביתה, סידר את הורדים בצורת ספירלה מתכנסת. התוצאה היתה
האהבה בכבודה ובעצמה. מוכרח היית לעקוב עם העיניים אחר הספירלה
שכישפה אותך עם הריח.
עד יום שני, יום ההולדת שלה, הוא ישקה וידאג שהאדמה תהיה
רטובה. משום מה עם כל יום שחלף, הם נראו עצובים וחלשים יותר
ויותר. בראשון, נראו כמעט נבולים לגמרי.
דנדן רץ לאליעזר וביקש הסבר.
הוי דנדן, אמר לו אליעזר, שמעת רק בחצי אוזן.
לא שותלים את הורד סתם כך. קוטמים את הפרח, תולשים את העלים,
חותכים לגודל כזה, והראה לו פתח של כשבעה סנטימטר בין האגודל
לאצבע, תוקעים בתפוח אדמה ורק אז שותלים.
חוצמזה, דע לך שגברת שילר סולחת לך בכל פעם מחדש. מעולם לא
ראתה אהבת ורדים כמו שלה אצל מישהו אחר.  דנדן הסמיק ושלח את
העיניים לחפש מציאות על הרצפה.
למחרת בבוקר, הוא שבר את החזיר שלו, למרות שהבטיח לעצמו שישבור
רק כאשר לא יהיה שום רעש כשינער אותו, ספר חמישים ואחד ויצא
לקנות מריקי, שיושבת בקצה השוק, ליד החנות של חומרי הניקוי
ומוכרת כל ורד בשקל.
כל הדרך הביתה חשב שעכשיו גם הספירלה תהיה כמו שצריך.